רגע אחד של קיץ: טיול לים

שתי אמהות ושבעה ילדים על חוף הים, אמצע שנות החמישים..
 

התצלום הזה מלווה אותי שנים. בכל פעם שאני מביטה בו אני רואה לא רק את הים, אלא את הסיפור שמאחוריו — רגע אחד של קיץ, של ילדות ושל קרבה.

כשאני מביטה בתצלום, אני מרגישה כאילו אני חוזרת לרגע שלא באמת זכרתי — אבל הוא חי בי דרך הסיפורים, דרך החיוך של אמא, דרך החול שנדבק לרגליים הקטנות שלי. התמונה הזו היא לא רק זיכרון; היא שער לעולם שהתקיים לפני שהכרתי אותו.

****

קיץ. חופש. ים. שתי אמהות צעירות עם שבעה ילדים, רגע אחד שנלכד בעדשת מצלמה. אני מסתכלת על התצלום הזה שוב, שנים רבות אחרי שנעשה, ומנסה להבין מה בדיוק קרה שם — ומה לא נראה בו.

שתי האמהות מחייכות. אולי הצלם ביקש מהן לחייך, כמו שצלמים עושים: “חיוך גדול!”, “כולם מוכנים?”. אולי הוא גם סידר את הילדים לפי הגובה, עם הכדור והגלגלים, כמו בטיול מתוכנן היטב. הים רגוע, אנשים שוחים במרחק, והכול נראה פשוט ונעים.

בצד ימין אמא שלי, נינה, שרועה על החול, רגליה במים, ועל גבה אני ואחותי רותי. בצד שמאל מאיה, בתנוחה דומה, וחמשת בניה פרושים לאורך גופה: זוהר, אורי ודורון עומדים ליד רגליה, ועל גבה יושבים יובל ועודד. חגי, הבן השישי, עוד לא נולד. אצל משפחת ליניק סידור הילדים לפי גיל היה כמעט טבעי; אצלנו, שתי בנות בלבד, זה היה פחות חשוב.

אני מנסה לנחש את השנה. אולי 1955 או 1956. אני בת שנתיים-שלוש, רותי בת שש. שתי נשים צעירות — אמא ומאיה בתחילת שנות ה-30 שלהן — שבילו בים כמו מי שגדלו בארצות קרות ורחוקות מהחוף.

נינה ומאיה נישאו לשני בני דודים, צבי ומרדכי, היחידים ממשפחתם ששרדו את בורות המוות בפולין. שתיהן הגיעו לארץ בלי משפחה קרובה, ודווקא הבדידות הזו חיברה ביניהן. שתי משפחות בשם ליניק חיו ביהוד: המשפחה של הבנים והמשפחה של הבנות. הקשר ביניהן נשמר שנים ועבר אלינו, הילדים.

אני זוכרת את הבית של מאיה, את התרנגולות בחצר, את מרדכי חוזר מהעבודה ואת השיחות ביניהם בערב. אמא סיפרה לי איך מאיה שמרה עלינו כשהייתה חולה, ואיך היא עצמה שמרה על ילדיה של מאיה כשזו נסעה ללדת.

התצלום, שנעשה כנראה בהזמנה, מתאר הוויה יוצאת דופן בשנות החמישים: שתי נשים צעירות, לבושות בבגדי ים מודרניים וחשופים, לוקחות את ילדיהן לבילוי בים. הן מחייכות, והצילום משדר שמחה. אבל קשה לדעת אם זו שמחה אמיתית או חיוך שנועד רק למצלמה.

מה שנראה בתצלום מרמז על מה שלא נראה. רגעי האושר האלה אינם מספרים דבר על התקופה, על ההתמודדויות, על מה שנשאו איתן. הפוזה שבחרו — או שנבחרה עבורן — היא בחירה בין הגלוי לסמוי. ובכל זאת, הן מחייכות. מציגות רגע אחד של אושר, אולי קצר, אולי מתוכנן, אבל קיים.

בתמונה הזו יש יותר ממה שנראה לעין — חיוך אחד שמכיל עולם שלם.