על פגישות מקריות וחופש אמיתי ✨

 לפעמים החיים מחליטים להזכיר לנו כמה הם פשוט... נהדרים.

זה התחיל בשיחת טלפון שגרתית. עיתונאית התקשרה לראיין אותי, וכמו שקורה בשיחות כאלה, התחלנו ב"סמול טוק" כדי להכיר קצת. היא שאלה מאיפה הגעתי, ועניתי "כפר ורדים".

"וואו," היא אמרה. "לאמא שלי הייתה שם חברה ממש טובה כשהייתי ילדה. אני זוכרת את הביקורים אצלה עד היום ". שאלתי בסקרנות: "מי זו הייתה?". "מישהי שהייתה מנהלת בית ספר שם," היא ענתה, "בשם יהודית לוי".

באותו רגע הנשימה שלי נעצרה. "את יודעת עם מי את מדברת?" שאלתי בחיוך, "את מדברת בדיוק עם יהודית לוי הזו".

.

מכאן, כל המחסומים נפלו. השיחה הרשמית הפכה למסע בזמן – חזרנו לשנים שבהן שתי המשפחות שלנו היו חלק מהמשלחת בבון, לילדים הקטנים שלנו שהלכו יחד לגן של מיסיס רוץ', ולחברות הקרובה שהייתה לי עם אמא שלה. קשר שהלך לאיבוד במרוצת השנים, כמו שקורה לפעמים כשלא משקיעים, פתאום נפרש לפנינו מחדש בשיחה שנמשכה כמעט עד חצות.

.

ואז בלילה... מצאתי את עצמי שוכבת ערה במיטה, נרגשת כמו נערה צעירה ולא יכולתי להרדם. ואני, "סוסת קרבות" ותיקה שכמוני, פשוט התבוננתי על עצמי מהצד והשתאיתי.

חשבתי על הדרך שעברתי. פעם, חייתי בתוך "צמצום". ניסיתי להתאים את עצמי למידות ולציפיות של אחרים, וזה פשוט חנק לי את האישיות. אבל הנס הגדול הוא שלא ויתרתי. בחרתי להפסיק לצמצם את עצמי, והחלטתי להופיע בעולם במלואי – זקופה, גלויה וחשופה, עם כל היתרונות והחסרונות שלי.

זה החופש האמיתי. זו החירות.. .כשמפסיקים להעמיד פנים ולייפות את המציאות כדי לרצות אחרים, הלב נפתח אל העולם – והעולם, כך נראה, מחזיר אהבה במפגשים הכי לא צפויים שיש.

.

בוקר של התחלות חדשות

בקושי הצלחתי להרדם וב-4 לפנות בוקר כבר הייתי ערה. מי יכול לישון כשהלב עולה על גדותיו? היום אני יוצאת לבקר חברה טובה אחרת מהעבר, ומרגישה שהחיים האלה הם פשוט מתנה אחת גדולה.