המסע הפנימי שלי

שוב ושוב אני נשאלת – בשביל מה את צריכה את הלימודים האלה ואת המחויבות שהם דורשים? כשאני מספרת שאני לןמדת אז ברגע הראשון התגובה היא "כל הכבוד", אבל די מהר מתגנבת הציפייה שאגמיש, שאוותר, שאצמצם. כאילו ההתמסרות שלי ללימודים היא מותרות, משהו שאפשר לוותר עליו.

אבל ההתמסרות הזו היא בחירה מודעת – היא אומרת שעלי לוותר על דברים אחרים, והיא מצמצמת את היכולת שלי להתגמש. אני מוצאת את עצמי נאבקת לשמור עליה, כי היא חשובה לי באמת.

במאבק הזה אני מגלה שהיכולת לעמוד מול הציפיות של הסביבה מתחילה בתוכי. היא מתחילה בשאלה אחת פשוטה אך עמוקה: מה חשוב לי יותר – לשמור על מה שיקר לי, או להיענות לציפיות של אחרים?

השבוע פגשתי במקרה את השיר "המסע" של מרי אוליבר, (בתרגומה של מיה טבת-דיין). אוליבר לא כתבה על מסע לקמינו או לאיסלנד, אלא על המסע האישי שלה. כשקראתי אותו הרגשתי שזה בדיוק המסע שאני עושה עכשיו – המסע לשמיעת הקול הפנימי שלי.

בתוך ים הקולות, החדשות, האירועים והציפיות – כאישה, כאמא, כבת זוג וכעמיתה – אני שואלת את עצמי: איך אני מוצאת את הקול שלי? איך אני חושבת בבהירות ומדייקת אותו?

הקול הפנימי בעיניי הוא היכולת לעמוד זקופה בתוך כל הרעש, לספר את הסיפור שלי בלי להתפתל ובלי להצטדק. זה לזכור שלסביבה יש ציפיות שאקשיב קודם לאחרים, אבל לבחור לשאול קודם מה חשוב לי.

מרי אוליבר כתבה:
"וקול חדש נשמע,
שעם הזמן זיהית אותו כקולך שלך,
וליווה אותך כשהעמקת ללכת עוד ועוד אל תוך העולם,
נחושה לעשות את הדבר היחיד שביכולתך לעשות –
נחושה להציל את החיים היחידים שביכולתך להציל."

אני עשיתי את זה - הצלתי את החיים שיכולתי להציל. הקול הזה מזכיר לי שעלי לזהות את החופש שלי, לשמור עליו ולא למסור אותו לאיש. גם אם אחרים אוהבים אותי ורוצים בטובתי – הטוב שלהם אינו בהכרח הטוב שלי.

הקול הזה קורא לי לעמוד על שלי, לא רק במילים אלא בעיקר בעיקר - במעשים.