9.5.2023

דברים שלמדתי מאמא שלי


 Photo by Tim Trad on Unsplash

בפעם הראשונה שדברנו על להפרד, התקשרתי לאמא שלי וספרתי לה. אני זוכרת את הדממה מהצד השני. היא לא אמרה מילה. היה ברור לי שהוכתה בהלם. מבחינתה זה היה סוף העולם או אולי משהו קרוב אליו.

בתרבות שבה היא גדלה בברה"מ, מסך הברזל וכו' נאחזים בנישואים ובגבר עד המוות. הנשים ברובן לא עבדו והגבר היה המפרנס הראשי. אז אם את חושבת להפרד מי בדיוק יפרנס אותך ואת ששת ילדיך ולכן את נשארת במערכת הזוגית הזו עד שתחנקי אבל לפחות יש מי שדואג לך ולילדיך.

התרבות הזו שמקדשת זוגיות היא היתה העיקר. המסר שלה היה: את לא צריכה ליהנות, את לא צריכה שיהיה לך טוב, את צריכה להקים משפחה, להסתדר בחיים, למצוא לך בעל טוב שיפרנס ואם יש לך את זה אז יש לך כל מה שאת צריכה.

אישה צריכה גבר. זו המטרה שלה בחיים.

אושר אישי לא קשור לכאן בכלל.

וזה מה שאבא שלי רצה בשבילי כל הזמן. שאמצא מישהו ושאתחתן כבר.

אבא שלי היה איש טוב. באמת. אבל כזוג, הוא ואמא שלי ממש לא התאימו. הם נישאו בגלל המלחמה ההיא. היה ביניהם פער שנים ממש גדול של 20 שנה. היא היתה צעירה ומלאת חיים והוא היה איש זקן. העולמות שלהם היו שונים, הוא אהב את הבית ואת השקט שלו והיא אהבה את החיים ורצתה לטעום מהם עוד ועוד, ואיך מחברים בין הפערים הבלתי ניתנים לגישור האלה?

אמא היא היתה מה שנקרא "אישה טובה", דאגה לבית, לילדים שיהיה אוכל אבל לא היתה מאושרת בנישואיה.

מדי פעם עלה אצלה הרצון להפרד, ואז היו מזעיקים את אח שלה מחיפה שיבוא "לעשות שלום בית".

בכל "שלום בית" כזה היו לה הישגים, היא הלכה ללמוד מקצוע והתחילה לעבוד, שלא תהיה תלויה בו לחלוטין כלכלית, שתהיה עצמאית ויהיה לה כסף משלה, הוא הסכים שתצא בערבים לבלות בלעדיו עם חברות, והיו עוד..

עם השנים הבנתי את "ההסכם" שהיה ביניהם. שניהם נכנסו למערכת היחסים הזו מעמדה של טראומה. אבא שלי איבד את כל משפחתו ונותר לבד בעולם ואמא שלי ויתרה על המשפחה שלה כדי שתוכל לעזוב את ברה"מ ובעצם נותרה גם היא לבד בעולם. אמא שלה אמנם היתה בחיים אבל הקשר איתה נותק. הן נפגשו שוב רק אחרי כמעט 30 שנה . שני האנשים הבודדים האלה השתמשו אחד בשני, כדי לפצות על מה שנגזל מהם.

נראה שאבא שלי היה שמח בחלק, אבל לאמא שלי זה לא היה מספיק. היתה לה זוגיות ומשפחה אבל היא היתה שם לבד. 

כשאבא שלי הלך לעולמו, מצאתי אותה לא פעם בוכה שהיא מתגעגעת אליו. לא פעם תהיתי למה בדיוק היא התגעגעה.

והנה עכשו, בתסריט בלתי צפוי, הבת שלה באה ומספרת לה משהו שהיא לא פעם חלמה עליו אבל לא העזה לקום ולעשות..

דווקא בגלל זה התגובה שלה הפתיעה אותי כשסיפרתי לה. וזה לא רק השקט הרועם מצד השני של הקו. זה גם מה שלא היה. בכל התקופה הזו לא קבלתי ממנה שום תמיכה, שום מילת עידוד. כלום. בשיחות שלנו היא פשוט התעלמה מן "הפיל שבחדר" ולא דיברה על זה. היא התנהגה כאילו כלום לא קרה. כשהחלטנו בסוף לא להיפרד – היא נשמה לרווחה, אבל מעולם לא דיברה איתי על זה.

אולי חשבה שמוטב לא לדבר על זה כדי שלא נעיר את השדים מרבצם.

אני הבנתי, שתמיכה לא אקבל ממנה ושאני נשארת בענין הזה לבד.

זו לא היתה תובנה קלה למי שהייתי אז.. שחשבה שתמיכה משפחתית זה משהו שהוא בילד-אין בהסכם הבין-משפחתי.

ולכן כשעלה שוב עניין הפרידה והפעם באופן סופי, שמחתי שאמא שלי כבר לא כאן כדי ששתינו לא נצטרך להתמודד עם זה. היא - עם זה שקשה לה לתמוך בי ואני עם ההבנה שאני צריכה תמיכה בכל התהליך הזה. ההבנה הזו - זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.

 


14 תגובות:

  1. אברום רותם9.5.2023, 12:24

    אוי..... בעודי נער שאלתי את אמא שלי איך היא מצאה את האבא שלי - האיש שממש לא התאים בכל מובן, ושניהם רק מררו את החיים אחד של השני. היא אמרה לי כך: )אחרי ששוחררו ממחנות העבודה של הנאצי):כעשאתה נופל לים סוער אתה תופס את הקרש הראשון שמזדמן לך....

    השבמחק
    תשובות
    1. אני רוצה להאמין שההיכרות בין ההורים שלי היתה קצת יותר מוצלחת מזו של הוריך.. אבל הפערים ביניהם היו כל כך גדולים שקשה היה להאמין שבנסיבות רגילות הם היו הופכים להיות זוג.. אמנם הם לא מררו את החיים האחד לשני אבל היו להם מעט מאד דברים במשותף .. ותחשוב שצריך לחיות ככה כל כך הרבה שנים...

      מחק
  2. הרבה מבני הדור של הוריי התחתנו בצוק העתים עם "הראשון"/ "הראשונה". גירושים נחשבו, לדעתי עד שנות השמונים של המאה הקודמת, דבר שמתביישים בו, וחתונה שבאה כתוצאה מאהבה נחשבה לדבר "מוזר", אבל נשאף, אווו כמה נשאף, כל הרומנרומנטי שאמי קראה בלי הרף כנראה מילא חלל ריק בה, לךמרות שנישואיה היו נישואי אהבה.

    השבמחק
    תשובות
    1. עכשו כשכתבת את זה אני זוכרת שגם אמא שלי קראה המון רומנים, ברוסית כמובן..
      אולי גם זה היה כפיצוי למה שלא היה לה בחיים שלה
      אני חושבת שבשלב מסויים היא השלימה עם זה שאלו הם חייה..
      היחסים ביניהם היו טובים. כבדו האחד את השני. ודאגו אחד לשני.
      גם אלה ביטויים של אהבה.. לא?

      מחק
  3. בסופו של דבר באמת זכית, כי ההבנה הזאת היא תמצית החיים. להבין ממי אין סיכוי לקבל תמיכה, עם כל הצער שבדבר, ולהבין שאת זקוקה לתמיכה. ושאת ראויה לתמיכה. זה עוד יותר חשוב. ושוב כמה מדהים ששמת את עצמך ואת אושרך בראש סדר העדיפויות שלך.
    רבים בדור של הורינו מצאו זה את זו ככה, מן היאחזות במשהו, כלשהו, מישהו , כלשהו. מהבחינה הזאת זכינו גם אני וגם T שגם הוריו וגם הורי נישאו מתוך אהבה ואף למרות זקיפות גבה מהמשפחה והסביבה (כל אחד מסיבות אחרות).

    השבמחק
    תשובות
    1. בעבר ההבנה הזו היתה כואבת,
      כש"גדלתי" הבנתי שזה מה שיש ועלי לדאוג לעצמי, ולמדתי להעריך את חשיבותה של תמיכה כשצריך ואף להעזר.
      אני יודעת שבדור של הורי, מה שקרה ביניהם היה תולדה של מה שהיה אחרי המלחמה. והאמת היא שכילדה לא חשתי בכך כי גדלתי בסביבה בה כולם היו כאלה.. כל המשפחות..
      אבל כשאני רואה משפחות שבנו את חייהן בתנאים שפויים - זה מעורר קנאה..

      מחק
  4. עצוב מאוד לקרוא על ההורים שלך. כנראה שיש הרבה זוגות כאלה. צריך אומץ להיפרד וטוב שהיה לך

    השבמחק
    תשובות
    1. בחברה כמו שלנו שמקדשת את הזוגיות - צריך הרבה אומץ,

      מחק
  5. אני חושבת שאנחנו עדיין חיים בחברה שמאוד מקדשת את הזוגיות.
    בתור אישה רווקה אני חווה את זה המון ביום יום. אנשים שלא מבינים למה אין לי בנזוג, למה אני לא מחפשת בנזוג, למה אני לא נשואה ו/או רוצה להתחתן בכלל.
    אני חושבת שבכל הקשור לגירושין, החברה היום פחות שמרנית, אבל זה ממש לא היה משהו שהיה מקובל בעבר.
    הקטע של לשמור על הנישואים בכל מחיר, מזכיר לי את הזוגות שיש היום שנשארים יחד 'בשביל הילדים' למרות שזה הסיבה הכי אירונית להגיד שזה ככה, כי בסופו של דבר ילדים רואים הכל ורואים את הקשר הלא טוב שיש בין ההורים ככה שההישארות המאולצת הזאת בסופו של דבר פוגעת בהם.
    היום 1 מתוך 3 זוגות מתגרש, ככה שזה לא משהו לא נפוץ. רק במשפחה שלי, דודה שלי (אחות של אמא) התגרשה פעמיים, סבתא שלי (אמא של אמא) התגרשה פעם אחת (שלאחריה התחתנה עם סבא שלי), בת דודה אחת התגרשה, ועוד אחת בתהליכי גירושין.
    המזל שהיום החברה התקדמה ונשים לא חייבות להיות תלויות בגבר כלשהו, אנחנו עצמאיות, עובדות ושוות בזכות עצמינו.

    השבמחק
    תשובות
    1. אנשים נשארים בקשר מכל מיני סיבות, חלק בגלל פחד להיות לבד, חלק בגלל עניינים כלכליים, אחרים בגלל הילדים,
      וזה ידוע שבגירושים הנשים ברוב המקרים - מפסידות. אנחנו עסוקות בגידול ילדים ובניית הבית בזמן שהבעל מפתח את הקריירה שלו ולכן נקודת המוצא של האשה כשהיא נמצאת על פרשת דרכים - לבדוק מה יקרה איתה אחרי שיפרדו. לא פעם העובדות הן לא לטובתה ולכן אנשים נשארים בקשר גם אם הוא לא טוב להם.
      ולכן, זה המסר שצריך להעביר לבנות: ללמוד, לרכוש מקצוע, לעבוד, לפתח קריירה, להיות עצמאית, לחסוך - כדי שביום שתצטרכי, תוכלי לעמוד על הרגליים לבד ולא תאלצי להשאר ביחסים שבהם לא טוב לך.
      ואת צודקת, אנחנו עדיין חיים בחברה שמקדשת את הזוגיות

      מחק
  6. אין ספק שהיום יותר קל. גירושים בחברה החילונית מקובלים וכמעט ולא נושאים סטיגמות או צורך להתנצל. כן, עדיין מאוד חדוב לקבל תמיכה מהמשפחה הקרובה, זה בהחלט עושה את התהליך ליותר נסבל. אבל בכל מקרה אסור להדאר איפה שלא טוב. מחזקת אותך.

    השבמחק
    תשובות
    1. בהחלט חלו שינויים בגישה של החברה לגירושים והיום זה לא נתפס כמשהו שהוא סוך העולם כפי שראו את זה פעם.
      תמיכה זה דבר חשוב תמיד. וכשיש תמיכה - זה מקל מאד במיוחד כשיש משבר... זה עוזר מאד

      מחק
  7. אנונימי19.5.2023, 13:30

    אשמח לתגובת הקוראים

    מה עושה גבר שנתן הכל אבל הכל מבחינת תמיכה כלכלית נפשית חברתית .
    ופתאום מגלה שאשלילדים לאשה וגם להורי האשה ופתאום מגלה שהאישה שאיתו גונבת משקרת ועושה מניפלציות להסתיר דברים.
    אשמח לתגובת הקוראים

    השבמחק
    תשובות
    1. קשה להיות במקום הזה שבו מתגלה שאתה חי במציאות אחרת ממה שחשבת.
      אין תשובה חד משמעית מה צריך לעשות
      אבל מהרגע שנודעו לך דברים - נראה לי שאי אפשר לעצום עיניים ולהתעלם

      מחק

זכרונת משביל ישראל

סיום העונה הראשונה 13.6.2009 אתמול חגגנו את סיום העונה הראשונה של שביל ישראל. ואיך מציינים אירוע כזה? בהליכה כמובן. על הבוקר שמנו פעמינו לנק...