16.4.2023

מי אתה אבא?

עם אבא שלי שהלך לעולמו בשנת 1987, בדיוק ביום ההולדת שלי, לא דברתי אף פעם על השואה, על המשפחה שלו ועל כל מה שהוא עבר. אצלנו בבית אי אפשר היה לפתוח את סיפורי העבר, במיוחד לא עם אבא שלי. אבא שלי היה מסוג השתקנים.

לא היה לי מושג אילו חיים חי ומה עבר עליו, מי היו בני משפחתו ומה קרה להם. בכל השנים שחיינו ביחד בבית לא החלפנו מילה על זה. אני רציתי יותר מכל להיות הישראלית החדשה, "צברית" קראו לזה אז. כל סיפורי הגולה והחיים בעבר לא עניינו אותי. לא התקרבתי ליידיש שהורי דברו ביניהם. מבחינתי מה שקרה בגולה היה משהו שמשאירים מאחור ולא מתעסקים בזה יותר.

לא ידעתי כלום. חייתי בהרגשה שזה היה בבחינת חלום רע שנגמר, שאבא סיים את המלחמה ועלה לארץ, מנער את האבק מכל הזכרונות שלו וממשיך הלאה, בונה חיים חדשים בארץ החדשה. בשכונה שבה גרתי, ביהוד, כולם היו עולים חדשים, שבאו ממקומות שונים ולכן זה היה טבעי בעיני שככה זה אצל כולם. היתה מלחמה ונגמרה ואחריה עלו לארץ.

אחרי שאבא נפטר התעורר בי הרעב לדעת מי היה ולא היה לי את מי לשאול ולא ידעתי מי יכול לספר לי, כי במשפחות כמו שלי גם לא היו קרובי משפחה. היו רק שארים פה ושם. היה חיים מפתח תקווה שלא הבנתי את הקשר שלו לאבא ומשה מקרית גת שאיתו היה לנו קשר רחוק ומרדכי ואחותו מהקיבוץ וזהו. אני רציתי להכיר יותר האיש שהיה האבא שלי ושאני שהייתי הילדה החמישית שלו, הילדה הכי קטנה.

לא היה לי שום קצה חוט מאיפה מתחילים. לא ידעתי איך אוספים פרטים על מישהו שאת לא יודעת עליו כמעט שום דבר. היו לי המון שאלות שלא הספקתי לשאול והרבה תשובות שכבר לא תהיה לי הזדמנות לשמוע. באופן אבסורדי לגמרי חלק ממה שאני יודעת היום על חייו מצאתי באדיבות הטכנולוגיה. מאגרי המידע שהועלו לרשתות ברבות השנים, אפשרו לי לחבר את הפרטים ולקבל תמונה קצת יותר רחבה על המשפחה שאני שייכת אליה.

החיפוש שלי התחיל ב"יד ושם". את המסמך הראשון מצאתי במאגר "דפי העד", שהיה מפעל זכרון לזכר הנספים.  כשראיתי את דף העדות על סבא שלי שלמה ידעתי שזה אבא שלי שמילא אותו. לאבא שלי היה כתב יד מאד מיוחד שקל לזהות. הדף הפשוט הזה שבו לא יותר מ-30 שורות, שאבא מילא ב-1.2.1956 מכיל את תמצית העובדות על משפחתו: הוא היה הבן הבכור, נשוי, היו לו 3 אחיות ואח אחד, כולם נרצחו בגטו בשנת 1942. בתחתית הדף החתימה המיוחדת שלו, שלו שאני זוכרת כל כך טוב, מהחתימות על התעודות שהייתי מביאה מבית הספר.

המפגש עם כתב היד שלו היה מאד מרגש בשבילי. חשתי תחושה חזקה של חיבור אליו והרצון לדעת עוד הלם בתוכי בחוזקה. הרגשתי שדפי העד האלה הם סימן עבורי, שבאמצעותם הוא השאיר לי צוואה לא כתובה ללמוד מי הוא היה.

מהבית הכרתי את התמונה הזו שאבא הסתיר אותה בספר הזכרון של העיירה שלו. הספר של העיירה קוריץ, שנמצאת במחוז ווהלין, היה מונח במגירה סגורה במפתח שרק לו היתה גישה אליה. אבא עטף את הדפים הראשונים של הספר בניילון, כדי לשמור על התמונות. הוא היה מוציא את הספר מדי פעם, יושב בפינת האוכל מסתכל על התמונות ובוכה. אחר כך היה חוזר ונועל את הספר במגירה, כאילו כדי לרמוז שלנו אין קשר לזה. אני ידעתי איפה אבא מחביא את המפתח של המגירה ופעם כשהייתי לבד בבית, פתחתי את המגירה ומצאתי את הספר עם התמונות.

היו שם ארבע תמונות. תמונה אחת שלו בצעירותו, תמונה של אשה צעירה, תמונה של שתי נשים צעירות ותמונה של שני ילדים. פחדתי שאמא תחזור הביתה ותגלה את זה ולכן הסתכלתי מהר מהר, החזרתי הכל למקום בדיוק כמו שזה היה, נעלתי את המגירה וטמנתי את המפתח במחבוא שלו.

אני מתבוננת ארוכות בשני הילדים הקטנים בתמונה. הם עומדים על גרם מדרגות קטן, כנראה בחנות של הצלם, מסתכלים קדימה במבט רציני כמו שהצלם אמר לעשות. הם לבושים בחגיגיות הנעלים נראות קצת לא מצוחצחות. הילד לבוש במכנסיים קצרים וחולצה מכופתרת ומחזיק ביד חפץ, אולי זה ספר, הילדה לובשת שמלה עם כפתורים, יש לה תספורת קצרה וקוקו קטן עם סרט. היא מסתובבת קצת הצידה כשידה על המותן. בתנועה של ילדות. שרה היתה בת 5 ואברימלה היה בן 3 כשהתמונה צולמה ב-8.4.1935. פתאום קלטתי שהיו פה שני ילדים שהיתה להם ילדות רגילה, הורים וסבא וסבתא ודודים ושהלכו לבית הספר והחיים היו כאלה עד שהכפר שלהם נכבש ב-1941. אבא שלהם גוייס זה מכבר לצבא והם נשארו עם האמא ועם חוסר הידיעה של מה יהיה.

שרה היתה בת 12 ואברימלה בן 10 במותם. שניהם נרצחו עם חיסול הגטו ב-1942. השמועה אומרת שזה היה מוות במשאיות גז שמחברים אליהן את צינור המפלט שמכניס פחמן דו חמצני.. המשאיות האלה היו הגירסה המוקדמת של תאי הגזים.

השאלה איך התמונות האלה הגיעו לאבא שלי.. נשארה הרבה שנים ללא תשובה.

הספר שהיה טמון במגירה הנעולה, עבר לידי לאחר שאבא נפטר וממנו למדתי על המשפחה של אבא, על אשתו פרומה ושני ילדיו שרה ואברימלה, על סבא שלמה, סבתא ריסה לאה ושלוש האחיות שלו. איטה היתה כבר נשואה ונולדו לה שני ילדים, פרומה ושיינדל שטרם נישאו וגם לאח יונה כבר היתה משפחה. מכל המשפחה הגדולה הזו נותר בחיים רק חיים הבן של יונה. בתקופת המלחמה הוא נשלח ללמוד בבית הספר של חברת הרכבות בעיר קייב ולשם לא הגיעו המחסלים. אף אחד אחר לא נותר בחיים. אבא שלי ניצל בגלל שהוא גוייס לצבא.

השאלה כמה השואה נוכחת בחיים שלי היום היא שאלה שאני שואלת עצמי לא פעם. יש לי הרבה המחשבות על ההורים שלי ועל הדברים שהייתי יכולה לדבר איתם עליהם ולא עשיתי את זה, על אבא שלי שאיבד את כל מה שהיה לו, ועל איך משתקמים מזה. אני חושבת הרבה על הנוכחות שלו בחיי עד היום, למרות שפיזית הוא נפרד ממני כשהייתי ממש צעירה. אני נזכרת בהמון דברים קטנים כשאני ערה בלילה.. ועם השנים אני ערה יותר ויותר...


14 תגובות:

  1. יש כאבים שרק גדלים עם השנים. זוועה חסרת-פשר כזו מייצרת כאבים מהסוג הזה - אצל אבא שלך וגם אצלך. שבריר מהכאב הזה הרגשתי גם אני, שרק קראתי את הדברים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על תגובתך. השנים אכן לא מקהות את הכאב.. זה רק אנחנו שלומדים לחיות איתו והוא הופך להיות חלק ממי שאנחנו

      מחק
  2. עצוב מאוד. יהי זכרו של אביך וזכר משפחתו ברוך

    השבמחק
  3. אחד הדברים שמאוד מאפיינים את בני הדור השני זה שהם יודעים בדרך כלל מעט. ההורים לא סיפרו והרבה מהילדים לא שאלו.
    אין ספק שזו תחושת החמצה גדולה. אני הייתי ילדה סקרנית ועקשנית. שאלתי המון. הצקתי. אז יש לי פיסות, מקטעים. לא סיפור שלם. המון חורים ובכל זאת יש משהו להאחז. אבל אין ולו תמונה אחת של שם...

    השבמחק
    תשובות
    1. את ברת מזל שיכולת לשאול והיה מי שסיפר.
      ככל שאני יודעת יותר היום אני מבינה כמה אני לא יודעת, וכמה זה חסר לי.
      למשל, המלחמה נגמרה ב-1945 והורי עלו ארצה ב-1949. אין לי מושג מה קרה להם בשנים שבין האירועים. אבא לא חזר לעיירה שלו. איפה הסתובבו? מה עשו? תעלומה גדולה בשבילי
      את התמונות קיבל כשהיה כבר בארץ

      מחק
  4. יהא זכר אביו נצור לעד.

    השבמחק
  5. ריגשת אותי מאד בפוסט הזה. הכאב שלך הצליח לחלחל אלי וקראתי חנוקה מדמעות. היו בתים של שורדי שואה שחיו בצילה כל רגע ודיברו על הכול, והיו כאלה שלא הזכירו במאומה אבל כמובן שמה שעברו היה נוכח בתוכם ובהתמודדות שלהם בשארית חייהם. אני שמחה שעשית מה שיכולת וחקרת ומצאת את מה שמצאת. יהי זכרו וזכר כולם ברוך.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אמפי. מבחינתי זה אף פעם לא מספיק. אני מרגישה שאני במסע שלא נגמר, יש הרבה פרקי חיים, אצל הורי, שאני לא יודעת עליהם דבר. למשל חסר לי המידע מה קרה להם בין הזמן שנגמרה המלחמה ועד שעלו לארץ. איפה הסתובבו 4 שנים, ממה חיו, מי דאג להם ולעוד אלפי אנשים שהסתובבו באירופה ואף מדינה לא הסכימה לקלוט אותם.. אני אוספת פירורי מידע להשאיר אותם בשביל ילדי. שידעו מה השורשים שלהם

      מחק
  6. אני חושבת שכל נושא זכרון השואה הוא מאוד מורכב, במיוחד כשמדובר על איך להעביר אותו לילדים צעירים. אני חושבת שרק כשהגעתי לגילאי התיכון ואולי אפילו לסוף התיכון שבאמת התחלתי להבין לעומק את הזוועות. מצד שני הניצולים עצמם לא תמיד היו במצב או גילו רצון לדבר על הנושא, ואני חושבת שגם היה לחץ סביבתי די גדול לא לדבר על זה אלא להשתלב בארץ, ולהפוך ל״צבר״.

    השבמחק
    תשובות
    1. היום כשהכל רחוק מאיתנו השאלה איך להעביר את זה לדורות הבאים היא ממש חשובה.. וזו המשימה שלנו

      מחק
  7. קורות משפחתך, דמות אביך ,התהיה
    והחיפוש, הגעגועים ההולכים ומתעצמים, הכתיבה העילאית שלך הציפו אותי ויידעו אותי באמת מה שלא ידעתי בכלל.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מנשה. הצורך הפנימי שלי לחקור את הושרשים היה כל כך חזק שהוא לא נתן לי מנוחה.. וזה מה שחיבר אותי לאבא שלי שנעלם מחיי מזמן..

      מחק

זכרונת משביל ישראל

סיום העונה הראשונה 13.6.2009 אתמול חגגנו את סיום העונה הראשונה של שביל ישראל. ואיך מציינים אירוע כזה? בהליכה כמובן. על הבוקר שמנו פעמינו לנק...