למה נסעתי לקוריץ -פרק אחרון

הנסיעה שלי לקוריץ התחילה באופן מקרי. לא היתה לי כל תכנית לנסוע לקוריץ, לא היתה לי מחשבה כזו, אף פעם לא חשבתי שצריך לנסוע לשם, עד שנתקלתי ממש במקרה, בדף הפייסבוק של ארגון יוצאי קוריץ וקראתי שנוסעים לשם. ואז בשנה אחת התברר לי שכבר מאוחר מדי ורשימת הנוסעים נסגרה ובשנה אחרת כבר ידעתי ששוב נוסעים ועכשיו אפשר לנסוע.

ואז לגמרי בלי לחשוב אמרתי שכעת זה הזמן וכשספרתי במשפחה שאלו אותי מה יש לחפש שם. והאמת היא שלא היתה לי תשובה אבל בפנים עמוק הרגשתי שזה מחלחל בי ככה שלא הפסקתי לחשוב על זה והרגשתי שאני חייבת לנסוע. ומצד שני היתה בי רתיעה מפני המקום הזה, מפני המדינה הזו שסוחבת איתה כל כך הרבה משקעים הקשורים בי.

ואחר כך התחילו סביב הנסיעה הזו כל מיני סיפורים. אנשים שאלו אותי לאן אני נוסעת וכשאמרתי קוריץ התחילו לשאול שאלות ושמתי לב שאחרי הרבה שנים שלא דברתי על המשפחה שלי ועל אבא אני מדברת עליו הרבה ועולים בי כל מיני זכרונות ילדות וזה היה מאד נעים. וספרתי את הספורים האלה לא רק לחברים הקרובים אלא גם לאנשים במעגלים רחוקים יותר, וגם הם גילו התעניינות ושאלו אותי הרבה שאלות שהרבה שנים לא נשאלתי ופתאום קוריץ נעשתה מוחשית יותר בתוכי ויותר ויותר גדלו גם הרתיעה וגם ההרגשה הברורה מאד, החדה מאד, שלקוריץ אני חייבת לנסוע.

והתחלתי לקרוא על קוריץ ועל ווהלין, בספר קוריץ, בעבודה שכתבתי על הספר, חיפשתי בספרים אחרים וראיתי את הסרט והרגשתי שזה נהיה ממש דיבוק, שכמה שאני קוראת אני רוצה לדעת יותר. והיו אנשים שאמרו לי, הרי ממילא לא תמצאי שם שום דבר ועברו יותר משבעים שנה ומה יש לך לחפש בקוריץ ומהצד השני היו כאלה שאמרו שגם הם היו נוסעים, רק כדי לראות את הבית, את הרחוב, איפה גר האבא שלך וההורים שלו ולשמוע סיפורי ילדות, ומתוך דבריהם הייתי שומעת את הגעגועים שלהם ושלי. געגועים שלא יתוארו.

אחר כך התברר לי שלכל אחד יש מין קשר כזה לאוקראינה ולווהלין. אנשים שאני מכירה שנים ושלא ידעתי על הקשר הזה שלהם לווהלין. שספרו לי על ההורים שלהם, על העיירה שבה נולד האבא, וכל אחד יש  לו סיפור אחר וגעגוע אחר ומעגל בתוך מעגל. אנשים שאני מכירה שנים שבכלל לא ידעתי שיש להם קשר גם לפולין למלחמה, לאוקראינה, ואני שומעת עוד ספורים של געגוע ושל רצון לדעת. ממש כמו אצלי.

ובכל התקופה הזו של לפני הנסיעה הייתי בתוך איזו מערבולת של געגועים ושל זכרונות ושל מחשבות ושל שאלות, לאן ניסע ומה נראה ואת מי נפגוש במקום זה שפעם גרו בו אלפים והיום לא נשאר בו אף יהודי אחד. ורציתי לראות מקרוב איזו ילדות היתה לאבא שלי ואיפה חי וחלם וחשב שיהיו לו חיים טובים ואיפה נגמרו התקוות והתחיל הפרק השני של חייו אחרי כל הזוועות האלה.

מהבית יצאתי ביום חם וחשבתי שכמה טוב שעוד מעט אנחת בארץ שיורד בה גשם בקיץ ובדרך הודיעו שהרכבת עוצרת בנתניה בגלל שביתת הנכים וחשבתי שכבר לא אגיע לטיסה ואז שביתת הנכים נגמרה והרכבת חזרה לנסוע. וכשיצאנו מהטרמינל בשעת לילה, העיר כבר כמעט והלכה לישון. הרחובות היו די ריקים והיתה בי מין תחושת ריקנות שלא ידעתי מה ימלא אותה.

עץ המשפחה - סיפור - חלק ראשון

שם המשפחה שלי מבית אבא, הוא שם לא נפוץ במיוחד ובעל צליל פולני מאד. אף פעם לא ידעתי מה הפירוש שלו או מה המשמעות שלו. מפעם לפעם עברה בי המחשבה שצריך לשבת עם אבא ולשאול, אבל את אבא שלי כבר לא הספקתי לשאול. בטרם מלאו לי שלושים הוא מת. אחר כך אמרתי שכשיהיה לי זמן אדבר עם אמא, היא תספר לי הכל ואני ארשום בצורה מסודרת. אבל יום אחד אחרי ארוחת ראש השנה היא הרגישה לא טוב ולמחרת אשפזנו אותה בבית חולים. כשבאתי לשבת איתה בבית החולים חשבתי שאולי עכשיו יהיה לנו זמן לדבר. מהר מאד הכרתה התערפלה ובערב יום כיפור היא נפטרה.

אמא הספיקה לספר קצת על המשפחה של אבא אבל כשהוא בא לשאול אותי על המשפחה וביקש קצת יותר פרטים, כמו מי קשור למי ומה טיב הקשר לא כל כך ידעתי מה לענות. יש לי רעיון, אמר, נבנה עץ משפחה אולי זה יעשה לנו סדר בדברים ואני הסכמתי מבלי לדעת לאן אני נכנסת.

החלטנו לפנות ערב אחד ולהתחיל. תוך כדי שאנחנו בונים את העץ הוא שאל לא פעם 'את בטוחה' ואני מוצאת עצמי שותקת, לפעמים אומרת שאני לא בטוחה, לא משוכנעת שזה נכון והרבה פעמים אומרת שאני לא ממש יודעת. 'את מי אפשר לשאול' הוא שואל אותי ואני מתפתלת בתוך עצמי בחיפוש אחרי תשובה שתישמע טוב, אבל אין לי תשובה כזו. אין לי תשובה לשאלות הכי פשוטות: שמות, כמה אחים היו לאבא, איך מתו. כלום. בתוכי מתגנבת השאלה איך יתכן שאף פעם לא שאלתי. היה לי נוח במה שאני יודעת על המשפחה הקטנה שלנו. הכל היה ברור: אבא, אמא, שתי בנות. אין סבא וסבתא מהצד שלו ואין מהצד שלה. אין סיפורים מסובכים של דודים ובני דודים ובנים של בני דודים וסכסוכים בין אחים על ירושות כמו ששמעתי אצל אחרים. הכל פשוט. ומאז שעברתי לגור רחוק מכולם גם המעט הזה הצטמצם מאד והסתובב סביב אבא שלי ואמא שלי, אחותי והילדים שלה. המרחק מחולל פלאים. הוא גם מרחיק וגם מאפשר להגיד שזה בסדר.

אחרי שהוא הלך הקלדתי אותו באינטרנט בתקווה שמשהו יצוץ. החיפוש העלה את שמו של בן דוד של אבא שלי, שהיה כמעט היחיד שנותר מהמשפחה כולה. אותו ואת משפחתו הכרתי היטב. קיוויתי שעוד משהו חדש יצוץ, רמז למשהו שאני עוד לא יודעת, אבל זה לא קרה. באחד הפורומים לחיפושי קרובים מצאתי שאותו בן-דוד מחפש גם הוא קרובים. הוא שאל שם שאלה על המשפחה. אף אחד לא ענה לו.

אחותי ואני נולדנו כאן בארץ וגדלנו בשכונה שהיתה כולה פליטי שואה מארצות שונות, מרביתם אנשים ללא משפחה, עם מספר חקוק על הזרוע. אנחנו היינו הדור החדש שנולד כאן. 'הבנות שלי סברס' אמא היתה אומרת בגאווה והתכוונה שאנחנו צבריות. בבית לא היו סממני שואה חוץ מהיידיש שבה הורי דברו ביניהם וממנה סלדתי, וחוץ מהספר השחור העבה שאבא שלי לא נתן לאף אחד לגעת בו. את הספר הוא שמר במגירה נעולה במפתח בארון בחדר השינה שלהם ורק לו היתה גישה למגירה הזו. פעם אחת ראיתי היכן הוא מחביא את המפתח. למחרת כשחזרתי מבית הספר ואמא לא היתה בבית, נעלתי את דלת הכניסה ולקחתי את המפתח. הלב שלי  פעם בחוזקה. כשפתחתי את המגירה. היו שם מיני ניירות ותעודות בשפה זרה וגם כמה מדליות. עליהם היה מונח הספר השחור שאבא שלי קרא בו מדי פעם בפינת האוכל. הסתכלתי בניירות נזהרת שלא לשנות את הסדר, כשהוצאתי את הספר מהמגירה נפלו ממנו כמה תמונות, של נשים וילדים. בתמונה אחת הוא היה מצולם עם אחת הנשים. הוא נראה מאד צעיר. דפדפתי בספר מהר לפני שאמא שלי תגיע הביתה. בין הדפים היו סימניות מבית החרושת בניטקס שבו הוא עבד באותה תקופה וגם פתקאות בכתב יד ביידיש. אחרי כמה דקות החזרתי את הספר למגירה ואת המפתח למקום המחבוא וכשרצתי לפתוח את דלת הכניסה אמא שלי הגיעה. "קרה משהו?" היא שאלה. "לא" עניתי לה והלכתי משם כדי שההתרגשות שלי לא תסגיר אותי.

אל הספר השחור הזה, ספר הזיכרון של העיירה של אבא שלי, קוריץ, חזרתי עכשיו. מאתיים עמודים מתוך השבע מאות שיש בספר הם רשימה הולכת ומתמשכת של שמות בני העיירה שלו שנספו בשואה. רשימות ארוכות של שמות לפי משפחות. בתוכן מצאתי את רשימת שמות עם שם המשפחה של אבי. בתוכו מצאתי גם את התמונות.

שעה ארוכה עיינתי בספר בניסיון להבין את קשרי המשפחה שבין השמות. אבא ואמא, מי אח של מי, בני הדודים. נזכרתי בביקור שעשיתי לפני כמה שנים במוזיאון השואה בברלין. התפעלתי שם מסיפורי המשפחות דרכן הוצגה השואה ומהחיבור שלהם למפעל ההנצחה של "יד ושם". דמיינתי את עצמי בונה ספור משפחתי כזה גם על המשפחה שלי מתוך הפרטים שנאסוף. אבל עם הפרטים המעטים שיש לי עכשיו קשה לעשות סדר ולהבין את הקשרים. השעה היתה כבר כמעט שלוש לפנות בוקר כשהחלטתי לבקר באתר האינטרנט של "יד ושם".

בציפייה דרוכה הקלדתי את שם המשפחה שלי במאגר השמות. תוך שניות המסך התמלא ברשימה ארוכה עם שם המשפחה 'ליניק' ודפי-עדות. על כמה מהדפים גיליתי במפתיע את החתימה של אבא שלי. אלה היו דפי-עד שהוא מילא על הוריו ואחיו. החתימה הזו היתה בדיוק כמו זו שהיה חותם לי על התעודות שהבאתי מבית הספר. במהירות התחלתי לאסוף  את הפרטים והשמות ולעשות רשימות. תוך זמן קצר התהווה לי עץ משפחה קטן. בשלוש לפנות בוקר 'נבראה' לי משפחה וכשעלה הבוקר כבר ידעתי איך קוראים לסבא שלי, מתי הוא נולד, על שם מי נקראה אחותי, כמה אחים היו לו, ומתי כולם מתו ואיך. בשש בבוקר כתבתי לרם במייל שמצאתי את המשפחה שלנו ביד ושם. 

הפריחה המשגעת הזו

השבוע נסעתי בכביש 6. הנסיעה בכביש הזה תמיד מפתיעה אותי. הכביש הזה מאד מושקע מבחינת השמירה על הסביבה והצומח והנסיעה תמיד צופנת בחובה המון הפתעות. השבוע הפתיעו אותי החצבים שפרחו להם במרכז הכביש באיי התנועה, לאורך כל הדרך. המוני חצבים פרחו להם באמצע הדרך. הכמויות שיש שם מרשימות בהחלט. המונים.

הפריחה שלהם כל כך בלטה על רגע הצבעים הדהויים של הקיץ. לרגע זה נראה לי קצת מוזר כי החצב, לפי מה שלימדו אותנו, מבשר את הסתיו. מישהו ראה פה סתיו בימים האחרונים? אני לא. ובכל אופן החצב הוא כזה. כשהוא פורח זה אומר שאנחנו צריכים לשים לב לכל מיני שינויים קטנים: הימים כבר מתקצרים, העננים נעשים יותר כבדים, באוויר יש קרירות אחרת ובבוקר יש המון טל.

אבל זו לא הסיבה שאני כותבת על החצבים.

הדבר הכי מעניין בחצב זה שהוא פורח בתקופה שבה הטבע נמצא במצב הכי ירוד שלו, בזמן שבו הכל נפול דהוי כמוש צהוב ועייף. הוא כמעט הפרח היחידי שפורח בתקופה הזו של השנה. הוא בלעדי. ובגלל שהוא בלעדי בשטח זה מעניק לו יתרון עצום. הוא זוכה להמון ביקורים של כל מיני חרקים שרק מחפשים להם פרחים להתנפל עליהם.

ואיך הוא הגיע לבלעדיות הזו? זה לא סתם משהו מקרי. זו תוצאה של תכנון קפדני ויסודי, עבודה רצינית והשקעה לאורך זמן.

במשך החורף צמח החצב דואג לאסוף מים וחומרי מזון בבצל הענק ובשורשים שלו הנמצאים בתוך האדמה. כל זה כדי שבבוא הזמן הוא יצליח לספק לעמוד הפריחה מזון ומים לתקופה של שלושה שבועות (לפחות) של הפריחה. ואז הוא זוכה לבלעדיות ולביקורים מכאלה שרק מתים למצוא איזה פרח להתנפל עליו ולמצוץ את צופו.

כנראה שלהיות בלעדי זה לא דבר פשוט. זה משהו שצריך להשקיע בו, להתכונן אליו ולהכין את עצמך היטב היטב במשך תקופה ארוכה.

וכשאתה בלעדי באמת - אתה זוכה בכל הקופה וכל החרקים באים אליך.

הרבה פעמים חולפים לי רעיונות בראש על כל מיני דברים שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. אבל אני לא עושה עם זה כלום.

יש תחום שבו אני יודעת שיש לי יתרון די גדול. אני יודעת את זה מעבודתי בשטח. ראיתי שיש לזה ביקוש אבל זה דורש השקעה רבה להבנות את הדברים ולהוציא אותם לפועל כדי שהפירות שאקטוף יהיו שווים את ההשקעה.

בראש יש לי כבר תכנית פעולה. בקיץ הזה ראיתי את עצמי מתחילה לעבוד על זה...

איכשהו בסוף, אני מקבלת רגליים קרות....

כנראה שאני צריכה לראות יותר חצבים..

השמש זרחה, החיטה פרחה והשוחט שחט (ביאליק)

קוריץ בלי יהודים זה מצלצל כמו משהו שקשה לתפוס אותו, במיוחד אחרי שידעתי שבמקום הזה היתה קהילה יהודית מפוארת במשך עשרות שנים.

אני מסתכלת על מפת ווהלין. במפה יש עשרות רבות של נקודות בהן היו קהילות יהודיות פורחות. בכמה מהן נותרה היום קהילה יהודית? חיים ואליזבטה שנוסעים איתנו, מספרים שהם היו אחרוני היהודים שעזבו את קוריץ ועברו לגור בז'יטומיר. מה נשאר בקוריץ מכל העבר המפואר שלה?  יהודים חיו פה חיים יהודיים שלמים במשך עשרות רבות של שנים. היה חינוך יהודי ותרבות ומוסדות דת והווי יהודי. כלום לא נשאר מזה היום.

אמנם ידעתי את זה לפי שהגעתי לקוריץ, אבל כשמסתובבים ברחובות זה מכה בפנים ואי אפשר להשתחרר מזה לרגע אחד. בוודאי היו פה חנויות עם כתובות ביידיש ואותיות ביידיש. שום דבר מזה לא נשאר היום. שום רמז לעבר המפואר שהיה פה. אם היה נשאר משהו, היינו רואים. הכל נראה חדש ומחודש וזה מעצים עוד יותר את התחושה שקוריץ היא בלי יהודים. עקרו את כולם, עקרו מן השורש ולא השאירו לא רחוב ולא דרך אפילו לא רחוב אחד הרוס, כאילו לא היו מעולם. רק בתים בודדים שאנשים מזהים שהיו שייכים למשפחה שלהם. נשאר בית קברות ישן ושרידי המקווה שהופצץ.

לפני נתוני מרכז המידע של יד ושם, לפני המלחמה היו בקוריץ כ-4,900 יהודים. באקציה הראשונה באוגוסט 1941 - נרצחו 460 גברים; באקציה השנייה בחג שבועות 1942 – נרצחו 2200 אנשים; ובשלישית, בספטמבר 1942 – 1500 אנשים. האחרים שלא חוסלו באקציות השונות, ברחו, התגייסו לשורות הפרטיזנים, התגייסו לצבא וחלק מהם לא חזרו. אם נשארו היהודים במקום אלה רק אנשים בודדים. פה יש אחד ושם יש אחד אבל הרושם הכי חזק שלי הוא שכל מחוז ווהלין זהו בית קברות אחד גדול.

בית הקברות היהודי שבו קבורים עשרות מבני משפחותינו מוזנח ופרוץ לכל. עשרות מצבות נשדדו מפה כדי לשמש אבני דרך בחצרות מלאות הבוץ. המצבות שנותרו שוכבות על הקרקע ורק חלק קטן מהן עומד כפי שצריך להיות. קשה לשוטט כאן. בקושי אפשר לקרוא את הכתוב על המצבות שעומדות. הצמחיה משתלטת על הכל. בלי הניקיון שמבצעים פה מפעם לפעם, במימון של כספי ארגון קוריץ – המקום הזה היה נעלם לגמרי.

כבר אמרתי שווהלין היא בית קברות אחד גדול. אבל הכי גרוע אלה קברי האחים. בורות המוות.

בחמישה ימים בהם היינו בווהלין, היינו בשבעה בורות מוות: סוסניק ליד רובנו, קוזאק ושיטני ליד קוריץ, לודוויפול, בור המוות של מזיריטש בסלש, ובאבי יאר. לסוכובולה הגענו ממש קרוב אבל לא הצלחנו להגיע למצבות עצמן בגלל השלוליות הענקיות והבוץ.

בורות המוות הומצאו על ידי הכיבוש הגרמני ששכלל אותה ביחד עם האוכלוסייה האוקראינית המקומית. מחוץ לישוב נחפר בור גדול אליו הובלו היהודים ונרצחו. מהבורות האלה כמעט אף אחד לא נותר בחיים.

בור המוות של סוסניק משתרע על מורד הגבעה. בגלל הגשמים והסחף של האדמה אפשר לראות פה ושם עצמות שנחשפו. זוועה. פשוט ככה. אנחנו נוסעים לבורות המוות של קוזאק. האוטובוס עוצר הנהג אומר שיותר הוא לא יכול ומכאן אנחנו הולכים ברגל. בדיוק באותה הדרך בה הלכו האנשים אל מותם בערב שבועות 1942, בהבדל קטן, הם הלכו ברגל יותר משבעה קילומטר אנחנו הלכנו רק שניים. בסוף השביל בקצה היער, עומדת מצבה ומאחוריה שטח גדול חשוף "אלה בורות הרצח" אומרים וותיקי המבקרים פה שבינינו, שבאים כבר בפעם השלישית והרביעית והחמישית וגם יותר. מצד שמאל עוד מצבה, יהודה אומר שזה הבור של הילדים. בצד השני של השביל עוד מצבה.

לפה הלכו האנשים בשיירות ברגל, כאן ירו בהם וזרקו אותם אחד על השני כמו אשפה כמו זבל כמו אשפה כמו זבל כמו אשפה כמו זבל. משפחות שלמות גברים, נשים וילדים בני ארבע ובני עשר וגם בני שש עשרה, לפני הבור הפשיטו אותם עירומים, סדרו בשורות, ששה בשורה וירו. גם מי שנפצע ונשאר בחיים נקבר בחיים. בודדים שהצליחו להינצל מן המוות הנורא הזה. את הבגדים מיינו לפי גברים נשים וילדים, העלו אותם על העגלות והחזירו אותם לעיירה כדי לחלק לאנשים.

מישא גילדנמן כתב על זה: "מפי שומר היער הסמוך לבורות נודעו אחר כך פרטים מזעזעים: הקורבנות נצטוו לפשוט את מלבושיהם וכותנותיהם. לבור אחד הובלו הגברים ולשני נשים וילדים, והועברו דרך מעבר צר. כל ששה שהוכנסו לבור נצטוו להשתטח כשהפנים לארץ וכך נורו ששה ששה. עד שעה 2 הובלו טרנספורטים חדשים וב-3 בערך נגמרה השמדתם. בשעה 4 אחר הצהרים הגיעה הפקודה על סיום האקציה. 1600 נשים וילדים מילאו בור אחד ו-600 גברים מלאו מחצית הבור השני. אותו יום נרצחו 2200 בני קוריץ ומקומם בשני קברות האחים ליד הכפר קוזאק"

אנחנו מניחים את הדגל, אומרים קדיש, קוראים קטעי זכרון, מדליקים נרות, ומתייחדים כמה רגעים עם זכר הנרצחים. המחשבות על הרגעים האחרונים של המשפחה של אבא מציפות אותי.

עכשיו נוסעים לשיטני, יערות עבותים של עצי צפצפה, ועוד עצים שאני לא מזהה שכורתים אותם עכשיו. אינסוף יערות. נגמר יער ומתחיל יער נגמר יער ומתחיל יער. מעט מאד תנועה, ובתוך היער הזה עוד מצבה. מאחוריה תלולית עפר. מאות יהודים נרצחו פה והושלכו לבור הזה שבתוך הנוף הפסטוראלי הזה. אף אחד לא שמע את הצעקות שלהם. גם עכשיו הנוף פסטוראלי, הכל שקט מסביב. כשרצחו פה מאות יהודים הכל היה רוגע ושקט מסביב. שום דבר לא יכול להפריע לשקט הזה.

בתוך קרחת היער הזו אנחנו מתהלכים סביב הקבר הגדול הזה, נושאים תפילה, מדליקים נרות זכרון, והכל נבלע בתוך השקט הזה.

בדרך חזרה אנחנו עוצרים בוודניק בנקודה שבה הרגו את אח של יוכבד. יוכבד מדליקה נר זכרון ותפילת יזכור לנשמתו.

אנחנו חוזרים לקוריץ. ארבעה ימים שאנחנו מסתובבים במקום והנוף כבר מוכר לנו. בתים קטנים ישנים, עץ משולב באבן, ארובות, מרפסות, גינת ירק קטנה ליד כל בית, עצי פרי עמוסי פירות, שכונות קטנות עם חלקות אדמה קטנות שמגדלים בהם ירקות ופרחים. כל הדרך יערות ופרחים. ובסיבוב של כל רחוב יש קפליצ'קה, דוכן תפילה קטן להולכים ברגל שבו שזורים זרים וסרטים ופרחים לאם הקדושה או לבן הקדוש ושדרות עצי צפצפה עם הגזעים הלבנים הדקים, ופה ושם איכרים שנוסעים עם העגלות שלהם ופרות רועות באחו, קצת תרנגולות וברווזים שטים בנחל ושדרות שדרות של עצים ויערות. ובתים שהם חצי חצי, מצד אחד גרה המשפחה ומהצד השני האורווה וכל החי, התרנגולות הסוסים והפרות.

הנוף הכפרי הזה שלפני כמה ימים היה זר, עכשיו הופך להיות מוכר ופתאום זה חודר לעצמות שככה בדיוק גרו המשפחות שלנו, ככה בדיוק נראתה הילדות שלהם, והילדות של ההורים שלהם, זה משהו שאין לו שם אבל הוא מאד מוחשי. וכל הדרך כשאנחנו נוסעים ברחוב הראשי של קוריץ, או בעיירות הקטנות האחרות, יש מעט תנועה, המכוניות הישנות והכפריים בעגלות ובאופניים, הכביש צר וישן והבתים הקטנים עם הווילונות הלבנים שעליהם הלבישו את צינורות הגז הכתומים של ההסקה. הכל כל כך פסטוראלי והרוגע מסביב והשקט מסביב וככה היה גם בימים שבהם חסלו פה מאות יהודים וזרקו אותם למות בבורות הענקיים מחוץ לכפר.

על השותקים

לפני שאני עוברת לפנים האחרות של קוריץ אני רוצה להגיד כמה דברים בעניין השותקים שאבא שלי היה אחד מהם. אבא שלי היה אחד מן השותקים. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו. בבית שבו אחותי ואני גדלנו, לא דברו על מה שהיה. לא היתה מציאות שבה אפשר לשאול.

אבא שלי לא היה בקוריץ בזמן שבוצעו כל האקציות. שלוש במספר. הוא לא היה לא באקציה הראשונה, ולא באקציה השנייה וגם לא באקציה השלישית הגדולה שבה כנראה נשלחה משפחתו לבורות המוות. בעת שמשפחתו היתה נתונה במצוקה כל כך גדולה, אבא לא היה שם כדי לעזור. הוא בכלל לא ידע מה עובר עליהם ועם מה התמודדו.

אבא גויס לצבא כחלק מן החובות שהוטלו על היהודים בפולין של אז. כשהתגייס, השאיר מאחור משפחה שלמה: אבא ואמא, אשה ושני ילדים, אחיות ואח, חלקם נשואים ובעלי משפחות וגיסים והוריהם ומשפחותיהם. לאבא זה היה כבר הגיוס השני לצבא. בפעם הראשונה גויס וחזר בשלום, הוא בטח חשב שגם הפעם יהיה ככה, המשפחה תסתדר איכשהו והוא יחזור מתי שהצבא יחליט לשחרר אותו. אף אחד לא ידע אם אחרי כמה חודשים או כמה שנים.

אף אחד מהם לא חשב שבעת שהם עסוקים במשימות צבאיות ונלחמים בשדות הקרב, פלישת הצבא הגרמני לפולין תיצור מציאות שקשה לתאר אותה עבור המשפחות שנותרו מאחור. השמועות על מה שארע למשפחות שנשארו בבית, הגיעו אל החיילים מאוחר מיד, כשכבר לא היה מה לעשות, ואבא כמו רבים מהם, נסע בחזרה כדי לראות במו עיניו את מה שסרב להאמין שקרה.

עכשיו אני מבקרת בקוריץ והדבר הזה, של השותקים, של הבדידות הנוראה הזו של מי שלא יכול היה להיות שם ולעזור לקרובים לו ונותר לבד בעולם, מתחזק אצלי מאד ונעשה חד עד מאד.

את המציאות של אי אפשר לשאול ואי אפשר לבקש ואי אפשר להזכיר, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מוציא את הספר עם התמונות של אשתו ושני ילדיו. שעה ארוכה היה מתבונן בתמונות ובוכה. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

אבא ואמא, שעברו את שנות המלחמה בערבות סיביר בתנאים קשים של הישרדות ורעב וקור, שני אנשים בודדים, בנו להם חיים חדשים בארץ והשתדלו למלא אותם בתמונות של משהו יותר אופטימי. רק לא להיזכר.

לפני כמה שנים, כשפינינו את הבית של אמא שהלכה לעולמה, מצאתי בתוך אחד הספרים מכתב ביידיש שאבא כתב כמה שבועות לפני שהלך לעולמו. בכתב ידו המיוחד והמסולסל, בעט אדומה, סיפר בפעם הראשונה את מה שלא ידעתי במשך שנים:  

אני , צבי , הבן של אבי ר' שלמה ז"ל..... ושל אמי ריסה לאה ז"ל... אותי גייסו לצבא האדום, לא חשבתי שאחזור חי, אך אלוהים עזר לי. אז התחלתי לחפש, אבל לצערי לא מצאתי שום דבר.  הגיוס היכה אותי כרעם בראש בקשר לַכּל, איבדתי אבא, אמא, אישה ו- 2 ילדים קטנים, אחיות, אח אחד עם ילדים ואשתו, האחות עם  2 ילדים, והגיס עם ההורים, וגיסים עם נשותיהם והילדים, הכאב גדול , אולם אין ביכולתי לעשות דבר . 

זהו. רק האינפורמציה הזאת, היבשה.       

עכשיו אני מסתובבת בקוריץ, משוטטת ברחובותיה, מציצה מפעם לפעם אל הטיפוסים שעוברים ברחוב במיוחד הזקנים שביניהם. תוהה מה היה החלק שלהם בחיסולים שהתרחשו פה. הם בטח למדו עם השנים להגיד שזה לא הם. שהם לא זוכרים, שאלה שעשו את זה מתו כבר מזמן.

בערב אני חוזרת לרובנו, עייפה מתלאות הדרך, בככר שבדרך לבית המלון צועקת מוזיקה קולנית שירים באנגלית, זו המוזיקה של מוכר הגלידות. אני מציצה על העיר מחלון החדר במלון. מקשיבה לטלוויזיה בשפה שאני לא מכירה. גשם יורד בחוץ לפרקים. השלוליות של הגשם הקודם עוד לא התייבשו. למחרת בבוקר אני פותחת את החלון החוצה, לנשום לתוכי את ריח האוויר הנקי. באפלולית הבוקר אני רואה את ראשוני המשכימים ללכת לעבודה. אני חושבת על קוריץ ועולם כמנהגו נוהג.

הדרך מרובנו לקוריץ

קצרה הדרך מרובנו לקוריץ. פחות משעה באוטובוס הממוזג שלנו. אני תוהה כמה זמן לקח לאבא שלי לעשות את הדרך הזו.

אנחנו נוסעים בנופים כפריים ירוקי עד. לכל רוחב העין משתרעים כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים בנחלים ובמקווי מים ובגושי יערות גדולים. מרחבים עצומים של מיני גידולים חקלאיים שמרחוק קשה לזהות בדיוק. האדמה כאן כל כך פורייה, עד שאנשים נוהגים לאמר שאתה אוכל בערב את מה שזרעו בבוקר.

מידי פעם האוטובוס עוצר לביקורת של המשטרה. השוטרים שואלים כמה נוסעים יש באוטובוס ומבקשים לראות רישיונות. לי זה עושה דז'ה וו לתקופות אחרות בהן הממשלה היתה מפקחת פה על הכל. אולי גם לנהג. הוא מראה לשוטרים את הניירות ואחרי זמן חילופי דברים אנחנו רשאים להמשיך. תחנת המשטרה עומדת במקום שפעם עבר בו הגבול.

קוריץ מסקרנת אותי מאד. יש בה כפל פנים שאני רוצה לחשוף. מצד אחד זה מקום של מוות. המקום שבו הושמדה כל משפחתו של אבי וכל הקהילה היהודית שחיה כאן במשך עשרות שנים ורק מעטים יצאו ממנה בקושי חיים. מצד שני, המקום הזה הכי מקרב אותי לאבי ולסיפור האישי שלו. כאן התגוררה כל משפחתו המורחבת. כאן נולד וגדל והלך לחדר ולמד חומש אלף, כאן הכיר את אשתו ונולדו לו שני ילדיו. מכאן יצא למלא את חובת הגיוס לצבא. פעם אחת גויס לצבא הפולני ופעם שניה לצבא האדום. בשתי הפעמים האלה היה בסכנת חיים וניצל. מהאסון שקוריץ המיטה עליו - לא הצליח להינצל. לכאן חזר כדי לראות במו עיניו את החורבן ויותר לא שב לכאן.

את כפל הפנים הזה של קוריץ אני רוצה לגלות.

בגלל שאבי לא דיבר ולא סיפר, אני חוקרת את קוריץ כמו בחפירות ארכיאולוגיות. לעומק. הצורך לחפור היה שלי אבל הוא גרם גם לאחרים במשפחה להתעניין ולרצות לדעת יותר. משמח אותי לדעת שבעקבות כך, ילדי רוצים לדעת יותר על קורות משפחתם.  

בקוריץ אני נחשפת עוד יותר לתחושת ההחמצה שלי על אבי שלא סיפר לי על ילדותו. אולי הזכרונות היו עבורו כואבים מדי .את הפער זה אני מנסה להשלים ע"י הקשבה לסיפורים ולזכרונות של אנשים שההורים שלהם היו בין פליטי קוריץ. בקבוצה שאני נוסעת איתה כולם קשורים לקוריץ. יוכבד היא בת הדור הראשון לניצולי קוריץ. יהודה, דב'לה, אלי ושאול ומיקי וגם אני, אנחנו בני הדור השני. הורינו באו משם. נוסעים איתנו גם בני הדור השלישי. הילד שלי ביניהם. יוכבד שהיא היום בת 80+, באה משם.  מפעם לפעם היא משתפת אותנו בזיכרונותיה.

בכניסה אנחנו נתקלים בשלט של אותיות הצבוע בצבעי הדגל האוקראיני הצהוב כחול ועליו כתוב Korzec באוקראינית. השלט זה מעורר בי התרגשות רבה. אנחנו כבר ממש בכניסה למקום שהוא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. 

העיירה הקטנה הזו משתרעת על גדת הנהר קורצי'ק ומכאן כנראה נגזר שמה הפולני קוריץ. הרחוב הראשי רח' קוסטיושקה הוא אותו רחוב ראשי של פעם, עורק החיים הראשי של העיירה. פה נמצאים בניין העיריה, ככר השוק, וגם את תחנת האוטובוס שתוציא אותך מכאן. רבים מן הרחובות הצדדיים אינם אלא דרכי עפר, מפעם לפעם חוצה את הרחוב עגלה רתומה לסוס. בשיטוט ברחובות ובסמטאות התחושה היא שהזמן עמד מלכת. בחלק הישן של העיירה אין בבתים מים זורמים. בכל בית יש באר שממנה שואבים את המים, השירותים בחוץ, כמו פעם. לכל בית יש חצר קטנה שבה מגדלים את הירקות ואת התוצרת הזו אוספות הנשים ומוכרות בשוק המקומי. ממש כמו פעם. במושגים של היום קוריץ היא ממש "חור".

בניין בית הספר "תרבות" עומד על תלו עד היום. חלק גדול מהבניין נעול בפנינו. אפשר להסתובב בחצר ולדמיין את הבניין, שבמשך כמה שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידות ולמדו לדבר בעברית כמעט 'צברית'. עד שפלשו הרוסים לעיירה בשנת 1939 ואסרו על לימודי העברית. בניין בית הספר הפך לחנות לחומרי בניין, היום יש בו חנות יד שנייה.

קוריץ שקקה חיים יהודים מגוונים: היו בה 18 בתי כנסת ובתי מדרש, והיא היתה מרכז חשוב של בתי דפוס לספרי קודש. נחגגו בה החגים יהודיים (בפסח אפו מצות) בצד מפגשים חברתיים, פעלו בה מוסדות לעזרה הדדית בצד פעילות ציונית. לא מעטים מבני קוריץ עלו לארץ בשנות השלושים וביניהם דודתי טובה שהיתה חברה בגרעין חלוצי שהקים את קיבוץ גבעת השלושה (ליד פתח תקווה).

אנחנו משוטטים בעיירה. בית הקברות היהודי הישן עומד בחורבנו. רוב המצבות הרוסות. לעולם לא נדע מי מבני משפחתו של אבי קבור שם. לא רחוק משם שרידי המקווה. מרחוב בתי הכנסת לא נשאר זכר. גם השוק נשאר כפי שהיה. הנשים שמחפשות קצת פרנסה מוכרות בו את מה שגדל אצלן בחצר.

בסמטאות אנחנו פוגשים חבורות ילדים שעוקבים בסקרנות אחרי "האורחים". ילד אחד מדגים לנו שאיבת מים מן הבאר. מפה לשם מסתבר לנו שאמא שלו נסעה לישראל לעבוד.. הוא מטלפן אליה, אנחנו מדברים שיחה בעברית עם עובדת אוקראינית.. הזוי משהו...

פה ושם מזהים אנשים את הבתים שהיו שייכים למשפחתם. התושבים האוקראינים לא יוצאים החוצה. אולי כבר נמאס להם מהשיחות סביב "זה היה הבית של המשפחה שלי". לפעמים מאפשרים המקומיים להיכנס לבית ולהציץ. אנחנו נכנסים לבית שהיה שייך למשפחתו של יהודה.

מסיפוריה של אמא שלו, יהודה מכיר לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן סיפורים שנכרכו בבית. אמא שלו הסתתרה במרתף הבית ולכאן חזרה כדי שלגלות שהשכן גנב את ביתה. בעלת הבית הנוכחית, מקבלת אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעת היטב ל'מחיר' שהיא משלמת כל שנה בעת שמגיעה הקבוצה לביקור. נראה שהיא מקבלת את זה באהבה, 'לא נורא', היא מחייכת, אין בחייה הרבה התרגשויות. הביקור הקבוצתי פעם בשנה מכניס קצת התרגשות לחייה. היא מכירה את יהודה ממש מקרוב. המפגש הזה נוגע ללב..

חם בתקופה זו של השנה. על גדת הנהר אנחנו פוגשים חבורת נערים שמשתכשכת במים. ויש גם דייגים. הנהר הזה היווה מקום בילוי גם כשאבי גדל כאן.

אחרי כמה ימים של ביקור בקוריץ אני כמעט הולכת שבי אחר העיירה הזו, שבימיה הטובים היתה, ככל הנראה, מקום שטוב לחיות בו ולגדל בו משפחה וילדים...

.