מסע ההלוויה של אבא

                                          Photo by Tim van der Wiel on Unsplash

להלוויה של אבא שלי הגעתי בטיסה ישירה מקנדה. שבועיים קודם, כשנפרדנו בשדה התעופה כשאנחנו בדרכנו לשנת השבתון, הוא היה במצב טוב ולא ניכר שעוד מעט כבר לא יהיה אתנו. כולנו שמחנו על הנסיעה אבל היינו עצובים להפרד. זו היתה הפעם הראשונה שנפרדנו מהמשפחה לתקופה כל כך ארוכה. אחרי שנסעתי הוא חלה ומצבו הדרדר במהירות רבה כל כך שאפילו לא הספקתי להגיע כדי להפרד ממנו. ככה יצא שהפרידה שלנו בשדה התעופה בעצם היתה פרידה הסופית, בלי שאף אחד מאיתנו באמת התכוון לזה.

שבועיים אחרי שעזבתי  מצאתי עצמי בטיסה ארוכה חזרה. ארוכה מתמיד. שתים עשרה שעות של מחשבות על אבא שלי שלא אפגוש עוד, על המציאות החדשה של כולנו. פעם ראשונה שאני חווה מוות של מישהו כל כך קרוב. אבא שלי. מה עם אמא שלי. מחשבות על מה שעבר עליהם כשהוא חלה. ממה מת. האם סבל. האם ידע שהוא הולך למות.

בחלוקה המשפחתית אני הייתי הבת של אבא שלי. הקרבה בינינו היתה מסוג מיוחד. בגלל שלא שלט היטב בכתיבה בעברית, הוא הפך אותי לעוזרת שלו. ביחד היינו מנסחים את החוזים שחתם עם אנשים, הוא היה אומר לי מה הוא רוצה שיהיה כתוב ואני מנסחת וכותבת יפה על נייר בכמה העתקים. הייתי כותבת לו מכתבים, מסדרת את הניירות בקלסרים הוא היה שולח אותי לכל מיני שליחויות, לשלם חשבונות בבנק, לשלוח מכתבים בדואר,  וככה זכיתי להתקרב אליו ולעולם שלו ולהיחשף למי שהיה. אז היה מספר לי על מה שהוא עושה כדי שאדע מה לכתוב אבל ביחסים שבתוך המשפחה מכונס בתוך עצמו, שתקן ולא נהג לספר על עצמו ועל מה שעבר עליו. גם אני לא ממש התעניינתי ואף פעם לא שאלתי אותו שאלות על הילדות שלו, לא ביקשתי שיספר לי על ההורים שלו. לא ידעתי שהיה בן יחיד ושהיו לו ארבע אחיות. שתיים מהן הספיקו להינשא ולהקים משפחה והשתיים האחרות עוד לא הספיקו. כל מה שאני יודעת על המשפחה של סבא וסבתא שלי, אספתי מדפי העד שהשאיר ביד ושם, מפגישות עם קרובים בודדים שנשארו, ומחקירות שעשיתי בארכיון הציוני ובספר הזיכרון לעיירה שלו.

הטיסה שלי נחתה בשתיים וארבעים דקות וההלוויה עמדה להתחיל בשעה שלוש. ציון שעבד באל על והיתה לו פרוטקציה במקומות המתאימים, סידר שיאספו אותי ישר מכבש המטוס כדי שאספיק להלוויה שהתעכבה רק בגללי. בית הקברות נמצא בסמוך לשדה התעופה וחשבתי שאספיק להגיע בזמן אבל להפתעתי לא נסענו ישירות לשם אלא הביתה.

הבית שעזבתי לפני שבועיים נראה אותו דבר. רק הגדר החיה שמקיפה את הבית נראתה פראית משהו. ראו עליה שלא ראתה מספרים כבר תקופה. גם הדשא צמח למידות שכבר חייבו שתעבור עליו המכסחת. נראה שכולם היו טרודים במחלתו הפתאומית של אבא ולא הספיקו. אמא חיבקה אותי קצרות ואמרה לי שאתכונן כי תכף כולם יגיעו אלינו לבית. מי? שאלתי, 'המכונית של חבר'ה קדישא עם הגופה של אבא'. היא הסבירה לי שהרב רוצה להתפלל לעילוי נשמתו ליד הבית שבו חי. משונה, אמרתי לעצמי, אולי בזמן שנעדרתי מהארץ השתנו סדרי הקבורה.

מהבית נסע הטנדר של חבר'ה קדישא לסבוב בעיירה, עוד עצירה לתפילה של הרב ליד בית הכנסת שבו אבא נהג להתפלל ובסוף הגענו לבית הקברות. גם שם לא חסך הרב בהספדים ובתפילות ובסוף הובלנו את אבא לקבר שכרו עבורו במקום טוב באמצע. לרגעים היה נדמה לי שאני משתתפת במסע הלוויה של הגביר של העיירה.

ביום הראשון לאבל פקדו את ביתנו מתפללים מבית הכנסת שבאו להקים מניין לעילוי נשמתו של אבא. כל היה גם ביום השני והשלישי. בערבו של היום הרביעי לא היה מניין וכל גם ביום החמישי עד סיום ימי השבעה. ביום השביעי כשנסענו לסיים את האבל ליד קברו של אבא עמדנו שם לבד. לא היה לנו מניין.

שאלתי את אמא לאן נעלמו הרב ומתפללי בית הכנסת. היא ספרה לי שאחרי התפילה ביום השלישי, הרב ביקש לדבר איתה וסיפר לה שאבא הבטיח לתת תרומה נכבדה לבית הכנסת לאחר מותו. אמא שאלה אותו במה המדובר, הוא אמר לה שמדובר בחשבון החסכון בבנק לאומי. הרב הוציא פתק מהכיס הפנימי של הז'קט שלו ונקב בסכום המדויק שהיה בחשבון החסכון. נשמתה מעצרה לרגע, היא לא ידעה דבר על ההבטחה של אבא לרב של בית הכנסת.

אחרי שהתעשתה, אמרה לו שתתן לו תשובה מחר בבוקר.

ביום הרביעי בבוקר נכנס הרב לביקור והיא הודיעה לו שהוא לא יראה אגורה אחת מהחסכון הזה. כתגובה הוא אמר שחסל סדר מניין ותפילות לעילוי נשמתו של אבא. אמא אמרה שכרגע היא בטוחה שלאבא זה לא ממש איכפת.