קפה שחור, נס וסיפורי מתושלח ...

החברה שלי הביאה לי פרחים. "לכבוד וולנטיינ'ס" אמרה. בכל הזוגיות הארוכה שלי אני לא זוכרת משהו הקשור ב"חג" הזה.. אף אחד לא הכיר את "החג הזה" עד שייבאנו אותו ארצה מתישהו מארצות הגולה ואני תוהה בשביל מה.. כאילו וולנטיינ'ס יעשה לאהבה משהו שלא ידענו לעשות לבד?

פעם חשבתי שאהבה היא רק פרפרים בבטן. זיקוקים. תחושה שמרעידה את כל הגוף, בדומה לרגע ההוא בסרטים שהשניים רצים האחד לעבר השני.. והמוזיקה מתגברת.

היום אני מבינה שהסערה הזו היא רק הניצוץ. זו התלהבות שבאה כמו גל צונאמי, סוחפת את הכל – אבל כשהגל חולף, לפעמים לא נשאר ממנו דבר.

אני מכירה את הבעירה הזו, את הרצון לעשות הכל "מהר-מהר" כי הלב מתפוצץ. אבל אני? אני כנראה "משביתת שמחות". ה"מהר" הזה לא מאפשר לי לנשום. האש הגדולה הזו מעוותת את החושים והקצב שלה מבלבל אותי.

אני כבר לא מחפשת סערות. 

אני מחפשת את מה שנשאר חם גם אחרי שהאש הגדולה נרגעה. אני מחפשת מרחב בטוח, כזה שמתפתח בקצב שאני יכולה להכיל. מישהו שיאסוף אותי אליו כשאני עייפה; שנשב יחד אל השולחן והוא ישמע את הסיפורים שלי ואני את שלו. הסיפורים אולי לא תמיד הכי מעניינים אבל הם הופכים אותי לשותפה לחיים שלו.

אני רוצה לשתות יחד קפה בבוקר – הוא את השחור שלו ואני את הנס שלי. ובפעם השלישית (חחח....מי סופר?) הוא יספר לי שוב את סיפורי הצבא שלו מלפני ארבעים שנה, ואני אצחק ואגיד: "צבא? זה לא היה בתקופת מתושלח?".

...וזה יהיה מישהו שאוכל לשתוק איתו. וכשהוא יהיה שקוע בעולמו ואני בשלי, זה ירגיש הכי נכון בעולם לשנינו, כי לא צריך להעמיד פנים. החלל בינינו יתמלא פשוט מהביטחון שאנחנו מעניקים זה לזו. ..מישהו שאפשר להרגיש איתו "בית". שנהיה חברים באמת והבחירה שלנו תהיה מודעת - כזו שבוחרים בכל בוקר מחדש. 

באהבה כזו אני יכולה להיות פשוט אני. בלי מסכות, בלי צורך להרשים, ובלי תחרות עם מי שהלכה או מי שתבוא ובלי להיות צודקת.

..והיום-יום שלנו יהיה אוסף של רגעים קטנים וטובים, והחיים יהיו אוסף של פעולות פשוטות: הוא ישטוף כלים ואני אנגב ואכניס לארון וכשהוא יחתוך ירקות לסלט, אגניב ליטוף לגב שלו.. היד שלי תטייל עד המותן והוא יחייך אלי בחזרה – בזמן שאני מוציאה צלחות ועורכת את השולחן.

העתיד שמחכה בחוץ הוא לא תמיד ורוד, אבל הרבה יותר קל לצעוד בדרך כשיש לידך כתף להשעין עליה את הראש, ולהרגיש שהגעת הביתה.

על פגישות מקריות וחופש אמיתי ✨

 לפעמים החיים מחליטים להזכיר לנו כמה הם פשוט... נהדרים.

זה התחיל בשיחת טלפון שגרתית. עיתונאית התקשרה לראיין אותי, וכמו שקורה בשיחות כאלה, התחלנו ב"סמול טוק" כדי להכיר קצת. היא שאלה מאיפה הגעתי, ועניתי "כפר ורדים".

"וואו," היא אמרה. "לאמא שלי הייתה שם חברה ממש טובה כשהייתי ילדה. אני זוכרת את הביקורים אצלה עד היום ". שאלתי בסקרנות: "מי זו הייתה?". "מישהי שהייתה מנהלת בית ספר שם," היא ענתה, "בשם יהודית לוי".

באותו רגע הנשימה שלי נעצרה. "את יודעת עם מי את מדברת?" שאלתי בחיוך, "את מדברת בדיוק עם יהודית לוי הזו".

.

מכאן, כל המחסומים נפלו. השיחה הרשמית הפכה למסע בזמן – חזרנו לשנים שבהן שתי המשפחות שלנו היו חלק מהמשלחת בבון, לילדים הקטנים שלנו שהלכו יחד לגן של מיסיס רוץ', ולחברות הקרובה שהייתה לי עם אמא שלה. קשר שהלך לאיבוד במרוצת השנים, כמו שקורה לפעמים כשלא משקיעים, פתאום נפרש לפנינו מחדש בשיחה שנמשכה כמעט עד חצות.

.

ואז בלילה... מצאתי את עצמי שוכבת ערה במיטה, נרגשת כמו נערה צעירה ולא יכולתי להרדם. ואני, "סוסת קרבות" ותיקה שכמוני, פשוט התבוננתי על עצמי מהצד והשתאיתי.

חשבתי על הדרך שעברתי. פעם, חייתי בתוך "צמצום". ניסיתי להתאים את עצמי למידות ולציפיות של אחרים, וזה פשוט חנק לי את האישיות. אבל הנס הגדול הוא שלא ויתרתי. בחרתי להפסיק לצמצם את עצמי, והחלטתי להופיע בעולם במלואי – זקופה, גלויה וחשופה, עם כל היתרונות והחסרונות שלי.

זה החופש האמיתי. זו החירות.. .כשמפסיקים להעמיד פנים ולייפות את המציאות כדי לרצות אחרים, הלב נפתח אל העולם – והעולם, כך נראה, מחזיר אהבה במפגשים הכי לא צפויים שיש.

.

בוקר של התחלות חדשות

בקושי הצלחתי להרדם וב-4 לפנות בוקר כבר הייתי ערה. מי יכול לישון כשהלב עולה על גדותיו? היום אני יוצאת לבקר חברה טובה אחרת מהעבר, ומרגישה שהחיים האלה הם פשוט מתנה אחת גדולה.

 

מהשתיקה של אבא – לשורשים שצומחים באיטליה

היום, 27 בינואר 2026, כשהעולם מציין את יום השואה הבינלאומי, אני מוצאת את עצמי מביטה לאחור בתדהמה על מסע שלא תכננתי לעבור.

בשנה הבאה ימלאו 40 שנה ללכתו של אבי. במשך עשרות שנים, הסיפור שלו היה עבורי מעין "חור שחור". ידעתי שהוא איבד את כל משפחתו בשואה ובנה חיים חדשים כאן, בישראל, אבל מעבר לכך – דממה. אבא היה איש צנוע, שתקן, כזה שמתכנס בשקט בפינה שלו ולא מרבה לדבר. הוא לא סיפר, ואני – אולי כי לא הייתי פנויה להקשיב – לא שאלתי.

כמו בשיר של דליה רביקוביץ: "גאווה" "אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים... וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה". הסלע שלי נשבר יום אחד בגלל שאלה קטנה של הבן שלי. כשגיליתי שאין לי תשובות עבורו על השורשים שלנו, יצאתי למסע ששינה את חיי.

מה גיליתי בתוך השתיקה?

הלילות שלי הפכו למסע בלשי בארכיונים ומאגרי מידע. כל גילוי הרגיש כמו אוויר לנשימה:

• דפי העד: ב"יד ושם" מצאתי דפים שאבא מילא בכתב ידו. פתאום, ל"שמות" היו פנים וקשר משפחתי.
• המכתבים ביידיש: כשפירקנו את הבית של אמא, מצאתי מכתבים בכתב ידו המוכר של אבא. שם, בשפה שבה שתק כל השנים, סיפר על מה שקרה למשפחתו והשאיר לנו צוואה רוחנית.
• הדרכונים הישנים: בארכיון הציוני מצאתי את הדרכונים של הוריי, שהסגירו את הדרך הפתלתלה שעשו כדי להגיע לארץ.

המסע הזה לא נשאר רק במגירה. הוא שלח אותי חזרה לספסל הלימודים באוניברסיטה, ללמוד יידיש ולחקור את הקהילה שממנה אבא בא – מחקר שאפילו זכה בפרס.

מענף בודד – ליער של 4,000 איש

אבל הגילוי המדהים ביותר נבנה לאט לאט, שם אחר שם. מה שהתחיל כניסיון להבין מי היו הוריו של אבא, הפך למפעל חיים של שיקום זיכרון. היום, עץ המשפחה שבניתי מונה למעלה מ-4,000 אנשים. תחשבו על זה: מתוך השתיקה של אדם אחד, מתוך העפר של משפחה שחשבנו שנגדעה כליל, צמח יער עבות של אלפי שמות, סיפורים וקשרים. 4,000 עדים לכך שהרוח והמשפחה חזקים מכל ניסיון להכחיד אותם.

המעגל שנסגר באיטליה

והנה הדבר המדהים ביותר: השבוע, הבת שלי סיפרה לי שהיא עומדת לספר את הסיפור של אבא – של סבא שלה – בבית הספר הבינלאומי שבו לומדים ילדיה באיטליה.

תחשבו על זה: ילדים מכל העולם, ובתוכם הנכדה שלי בת ה-12, ישמעו על האיש השתקן ההוא, על הכאב שלו ועל הניצחון שלו. היא תספר להם איך משתיקה גדולה צמחה אימפריה של 4,000 איש.

אבא כבר לא איתנו 40 שנה, אבל השורשים שלו חזקים מתמיד. הם חוצים יבשות, שפות ודורות, וממשיכים לצמוח גם כשהוא כבר מזמן לא כאן.

המסע שלו עדיין לא הסתיים. הוא רק התחיל לדבר.

ואתם? האם גם בבית שלכם יש שתיקות שמחכות להישבר?  אל תחכו שיהיה מאוחר מדי. לכו לשאול, לחטט במגירות הישנות, לחפש במאגרים. כל שם שאתם מוצאים, כל ענף שאתם מוסיפים לעץ, הוא ניצחון קטן על השכחה.

יש לכם סיפור משפחתי שגיליתם או פיסת זיכרון שמרגשת אתכם במיוחד? אשמח מאוד לשמוע בתגובות.

 

המסע הפנימי שלי

שוב ושוב אני נשאלת – בשביל מה את צריכה את הלימודים האלה ואת המחויבות שהם דורשים? כשאני מספרת שאני לןמדת אז ברגע הראשון התגובה היא "כל הכבוד", אבל די מהר מתגנבת הציפייה שאגמיש, שאוותר, שאצמצם. כאילו ההתמסרות שלי ללימודים היא מותרות, משהו שאפשר לוותר עליו.

אבל ההתמסרות הזו היא בחירה מודעת – היא אומרת שעלי לוותר על דברים אחרים, והיא מצמצמת את היכולת שלי להתגמש. אני מוצאת את עצמי נאבקת לשמור עליה, כי היא חשובה לי באמת.

במאבק הזה אני מגלה שהיכולת לעמוד מול הציפיות של הסביבה מתחילה בתוכי. היא מתחילה בשאלה אחת פשוטה אך עמוקה: מה חשוב לי יותר – לשמור על מה שיקר לי, או להיענות לציפיות של אחרים?

השבוע פגשתי במקרה את השיר "המסע" של מרי אוליבר, (בתרגומה של מיה טבת-דיין). אוליבר לא כתבה על מסע לקמינו או לאיסלנד, אלא על המסע האישי שלה. כשקראתי אותו הרגשתי שזה בדיוק המסע שאני עושה עכשיו – המסע לשמיעת הקול הפנימי שלי.

בתוך ים הקולות, החדשות, האירועים והציפיות – כאישה, כאמא, כבת זוג וכעמיתה – אני שואלת את עצמי: איך אני מוצאת את הקול שלי? איך אני חושבת בבהירות ומדייקת אותו?

הקול הפנימי בעיניי הוא היכולת לעמוד זקופה בתוך כל הרעש, לספר את הסיפור שלי בלי להתפתל ובלי להצטדק. זה לזכור שלסביבה יש ציפיות שאקשיב קודם לאחרים, אבל לבחור לשאול קודם מה חשוב לי.

מרי אוליבר כתבה:
"וקול חדש נשמע,
שעם הזמן זיהית אותו כקולך שלך,
וליווה אותך כשהעמקת ללכת עוד ועוד אל תוך העולם,
נחושה לעשות את הדבר היחיד שביכולתך לעשות –
נחושה להציל את החיים היחידים שביכולתך להציל."

אני עשיתי את זה - הצלתי את החיים שיכולתי להציל. הקול הזה מזכיר לי שעלי לזהות את החופש שלי, לשמור עליו ולא למסור אותו לאיש. גם אם אחרים אוהבים אותי ורוצים בטובתי – הטוב שלהם אינו בהכרח הטוב שלי.

הקול הזה קורא לי לעמוד על שלי, לא רק במילים אלא בעיקר בעיקר - במעשים.

על המסלול הלא ממומש שהפעם עשינו אותו....

מסלול נחל עמוד תחתון היה בשבילנו המסלול הלא ממומש.. המסלול שתמיד מבוטל. בתכנית ההליכות שלנו שבה לא מבטלים כלום הוא המסלול האחד שלא יצא אל הפועל מכל מיני סיבות, בעיקר בשל ענייני מזג אוויר גשום מדי, חם מדי, או סתם משהו שלא מתחשק לעשות בסוף העונה.. שלוש פעמים ניסינו ולא יצא.. השנה חבורת המתכננים שילבה את המסלול הזה באמצע העונה ולא נותרה ברירה אלא ללכת אותו כי הרי אנחנו לא מהמבטלים...

אז לפי התכנית נפגשנו בבוקר שישי, בהרכב די מצומצם, ב"מקום הכי יפה לקפה" בכחל ואחרי שרשרת התארגנויות, נחושים וחדורי מטרה לעשות את זה הפעם, מצאנו עצמנו בתחילת המסלול מתחת לכביש 85.

קטע השביל הזה בנחל עמוד הוא הקטע הפחות מטוייל ויש לו דימוי של "קטע משעמם משהו". אנחנו פגשנו  מסלול פראי ומרשים, שעובר בערוץ נחל עמוק ומרהיב, לצד מצוקים גבוהים, מערות פרהיסטוריות, שרידים ארכיאולוגיים ומעיינות קטנים.

מיעוט הגשמים השנה, גרם לכך שהפריחה התאחרה אבל בכל זאת פגשנו לא מעט רקפות (ללא עלים), ופריחה נהדרת של העצים לאורך השביל שנהנים ממים בשכבות שמתחת לאדמה.

בהמשך הדרך פגשנו את מדרגות סיפון ואדי עמוד – מבנה הנדסי של המוביל הארצי, החוצה את ערוץ הנחל דרך צינור ענק. הסיפון עובד לפי חוק הכלים השלובים. המים צונחים מצד אחד של הואדי ומתרוממים בצד השני, בתוך צינור שקוטרו 3.5 צול. הפטנט הזה להעברת מים קיים גם בנחל צלמון. יש המספרים שבתוך הצינור הזה שוחים גם דגים ואלה נתקעים בחלק התחתון ומפעם לפעם צריך לפתוח ולשחרר את הדגים החוצה.. ועל הסרחון שמתפשט בסביבה לא כדאי לדבר. אנחנו לא נתקלנו בזה כי שאיבת המים כבר מזמן נעצרה בגלל המפלס הנמוך של הכנרת..

המסלול ממשיך דרומה ועובר לצד מערות טבעיות. בדרך ראינו אנשים שעשו טיפוס במצוקים וסנפלינג.  בסוף הדרך פגשנו את "העמוד" המפורסם והמרשים – עמוד סלע ענק בגובה 20 מטרים, שהעניק לנחל את שמו ומשם קצרה הדרך לחניון שמעל חוקוק, שם חיכו לנו המכוניות.

הציפייה למסלול שחשבתי שיהיה משעמם הפגישה אותנו עם מסלול מפתיע ומעניין.. וכשהולכים אותו עם חבורה נהדרת והדרך מתובלת בסיפורים ובקטעי הסבר ופייטנות, שמביאים איתם אנשים לשביל, אז החוויה היא טובה ממש.

וככה שמענו שיר לשבת שהביאה מירי, ואיתן סיפר על חוויותיו כאיש הגד"ש בקיבוץ ועל הביטוי "הזורעים בדמעה..." והמצפים לגשם וגדעון סיפר על מפעל המים בא"י ולמה אומרים ש"אין מספיק מים" (פוליטיקה.. פוליטיקה..) ואני קראתי להם את הקטע שכתבתי לספר לזכרה של דודתי שהלכה לעולמה לפני כמה חודשים. וכל המישמש הזה עשה את ההליכה ליותר טובה ומעניינת..

וכמנהגנו, סיימנו בארוחת צהרים משותפת וטעימה על שפת הכנרת, בה כל אחד מכבד במשהו טעים שהכין ונפרדנו לשלום עד לפעם הבאה.

להתאהב בחתול..

חתולים ואני זה משהו שאף פעם לא חשבתי שיכול להתקיים במציאות. אצלי היו תמיד כלבים. כל השנים. לחתולים ולי לא היה קשר בכלל. אף פעם.  

יום אחד הילד שלי סיפר שהוא שומר על גור חתולים חולה ומטפל בו, חשבתי שזה יפה ויגמר כשהחתול יחלים. מתישהו החתול החלים ונשאר.. הבנתי שהם לא נפרדים ושקרה שם משהו ביניהם. סיפור אהבה אם תרצו .. יום אחד כשהחתול נעלם הילד הסתובב יותר משבועיים בסמטאות המושב בו גר וחיפש אחריו. שבועיים הוא לא אכל ובקושי ישן. ביום שישי אחד קרוב לחצות.. צלצל הטלפון שלי, על הקו שמעתי אותו בוכה מהתרגשות "החתול חזר". החתול חזר פצוע וקרוע ברגל ובגב. הניתוח וההחלמה עלו הון. אבל מי סופר.

מאז היה ברור שהשניים הם בלתי נפרדים. הוא והילד הפכו ישות אחת. החתול והוא התאהבו אחד בשני.

כלפי האחרים היה חשדן. כשהייתי באה לבקר נהג לברוח מהבית ולהסתתר. באחד החגים באתי לשמור עליו. מהרגע שהגעתי, הוא בילה את רוב הזמן מחוץ לבית ובערב נכנס לישון כשהוא לא סופר אותי בכלל.. הוא לא התחבר עם מי שהוא לא מכיר וגם אני הייתי בקבוצה של "אנשים שהוא לא מכיר".

הילד אהב אותו מאד ואני אהבתי את מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם ואת מה שהם היו אחד בשביל השני. לא כל כך הבנתי לעומק מה זה אומר כי אף פעם לא גידלתי חתולים.

ואז פרצה מלחמת 7 באוקטובר והקרוואן של הילד הפך להיות לא בטוח בכלל במיוחד בזמן שמפגיזים. הוא ארז את עצמו ואת החתול והשניים הופיעו אצלי בדלת, "עד שהמצב ירגע.." אמר... החתול תכף חיפש איפה יוכל להסתתר ונעלם בתוך מגירת נעליים חשוכה. הוא הופיע רק בלילה כדי לאכול.

למרות שהם שהו אצלי כמה שבועות, מבחינת החתול עדיין לא הייתי קיימת. במשך הזמן הפסיק להסתתר אבל לא נתן לי להתקרב אליו.

ויום אחד הודיעו שהמצב נרגע והילד החליט לחזור הביתה ולהשאיר אצלי את החתול למקרה שיצטרך להתפנות מהר שוב.

וככה מצאנו עצמנו, אני והחתול, שלא ממש מחבבים אחד את השני – ביחד. בדירה אחת.

אני לא יודעת לקרוא מחשבות של חתול.. אבל הוא בטח חשב לעצמו "מה אני עושה עכשו כשאני תקוע עם האישה הזאת.." וגם אני הייתי מבולבלת.. איך מטפלים במישהו שלא סופר אותך ואולי גם לא ממש מחבב אותך..

בהתחלה לא אהבתי את החתול.. אולי קצת חיבבתי אותו אבל הילד כל כך אהב אותו ואני אוהבת את הילד, והבנתי שזה מעגל כזה שמסתדר ואני צריכה לקבל את זה וזה מה שהיה.

מהחתול ביקשתי רק דבר אחד. שיעשה ככה שלא יהיה לי קשה להתרגל אליו ושנלמד לחיות ביחד בטוב. וזה מה שהוא עשה.

מתישהו הוא כנראה הבין שאנחנו מעכשיו ביחד. מטיפוס אדיש ומתנכר הוא הפך לחתול הכי מתוק שיש והוא עשה את זה הכי מתוק שאפשר. בכל פעם שחזרתי הביתה הוא קיבל את פני בפתח הדלת, מתחכך ברגליים שלי כאומר "אני שמח שחזרת". אני מיד בליטופים והוא בגרגורים של אושר שנשמעים עד קצה הרחוב.

וכשיחסינו השתפרו גיליתי חתול דעתני, מצחיק, פולני, חתיך והכי מתוק שיש. גיליתי שיש לו עולם משלו. הוא מנהל בבית קרבות עם עצמים לא ידועים. יום אחד מצא בבית שממית קטנה וארב לה בסבלנות אין קץ, עד שעשתה את טעות חייה..

ואיזה שמחה יכול להביא לך חתול אחד. איזה אושר זה כשהוא בא לישון איתי במיטה, קופץ למיטה ורומז לי לפנות לו מקום.. ובשעה 5:00 בבוקר, הוא מעיר אותי לפינוק בוקר ולא יעזור לי שום דבר..

מתישהו הבנתי שהחתול התאהב בי ושגם אני התאהבתי בו.. וכבר היו לי מחשבות על מה יהיה אם הילד ירצה לקחת אותו אליו.. אבל הילד בחוכמתו אמר שהוא טס לחו"ל ולא יודע מתי יחזור...ועכשיו ברור שהחתול נשאר אצלי.. וכבר אני חושבת שאולי זה היה הרעיון של הילד שרצה לטוס לחו"ל אבל היה לו קשה להפרד מהחתול והוא לא ידע איפה יוכל להשאיר אותו ואז בעורמתו ובחוכמתו הרבה.. הוא עשה ככה שהחתול ואני נתקרב.. ונתאהב... ואז הוא יוכל לנסוע בשקט לאן שבא לו..

ופתאום הרגשתי שהחתול הפך לסוג של בית בשבילי.. מישהו שאני דואגת לו ומתגעגעת אליו ובכלל לא איכפת לי שכל הבית מלא שערות והחול מתפזר על הרצפה ושאני צריכה לנקות אחריו כל יום.. 

 

המסע לארץ הדרקונים

FLAG of BHUTAN

כשאיילה ואני היינו מקפצות מבולדר לבודלר בירידות למכתש תמנע, במסלולי שביל ישראל, מנסות להסדיר את הנשימה שלנו, היינו מדברות על הרבה דברים. היו לנו לא מעט נושאים משותפים, בין היתר היא היתה מספרת לי חוויות מנסיעותיה למקום המיוחד ששמו בהוטן או בוטאן.

אילה מלאך-פיינס, שהיתה מומחית לנושא האושר התחברה עם המדינה שמגדירה עצמה כמקום שבו האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיים. דרך סיפורים על מפגשים עם אנשים ומקומות היא חשפה בפני רבדים שונים של המדינה, אנשיה והאמונות שלהם, האמנות, הטבע ועקרון האושר הלאומי הגולמי שמאפיין ומייחד אותה.

כל כך מצער שאילה כבר מזמן לא איתנו.. אני נותרתי עם הגעגועים לשיחות שלנו ועם החלום על בהוטן. עקבתי אחריה מרחוק.. וחלמתי שיום אחד גם אני אסע לשם...

*****

ממלכת בוטאן-בהוטן היא ממלכה בודהיסטית קטנה ומבודדת בהרי ההימלאיה המזרחיים. היא ידועה גם כ"ארץ השנגרי-לה האחרונה "- שם נרדף לגן עדן עלי אדמות.

מספר תושבי המדינה אינו עולה על 700 אלף איש והיא נחשבת לדמוקרטיה הצעירה ביותר בעולם. המלך העומד בראשה הוא המלך הצעיר ביותר בעולם כיום. הממלכה שומרת בקנאות על תרבותה הייחודית ועל סביבתה הטבעית, ומעריכה את הישגיה על פי מידת האושר של תושביה.

עד שנות ה-60 המאוחרות לא היו כבישים במדינה והכניסה אליה התאפשרה בהליכה רגלית בלבד. הכביש הראשון נסלל ב-1962 בעזרת ממשלת הודו. כיום יש כביש מרכזי אחד המחבר אזורים שונים של המדינה, אבל כ-14 אחוזים מתושביה גרים במרחק של ארבע שעות הליכה ויותר מהכביש הקרוב ביותר.

המדינה, ששמרה על בידודה במשך מאות שנים, נפתחת בהדרגה אל העולם. ואולם, בד בבד, עושים המלך והממשלה את כל המאמצים לשמר את תרבותה הייחודית וסביבתה הטבעית ולאזן בין המודרניזציה לבין ערכים מסורתיים, דתיים ואקולוגיים.

הבהוטנים קוראים למדינתם "ארץ דרקון הרעם". באמונה שלהם הדרקון הוא סמל למי שמביא מזל. הדרקון  על דגל המדינה הוא דרקון "דרוק"- דרקון רעם מהמתולוגיה הבהוטאנית. הדרקון חוצה בין החלק הכתום - הבודהיסטי של הדגל, לחלק הצהוב - החילוני ממלכתי של הדגל. הדרקון הלבן מסמל את הטוהר..

****

לא יודעת להסביר את זה, אבל המקום הלא מושג הזה היה בשבילי סוג של השראה. השראה היא קצת כמו אהבה. נותנת לך כוח להתעורר בבוקר, לא להתייאש, להמשיך הלאה ולקוות להיות הגירסה היותר טובה של עצמך, כל בוקר מחדש. בתוך כל הטראומות האישיות והלאומיות שעברו עלי - בהוטן היתה בשבילי משהו לחלום עליו.. מקום שאפשר לברוח אליו במחשבות.

אני חושבת המון על איילה שכבר מזמן איננה איתנו. כשאני אורזת את כל מה שצריך לקחת לקראת הנסיעה לשם... אני מהרהרת בהשראה שנתנה לי, בתקופה הקצרה שהכרנו..