הפוסט ה-180

שקיעה ברמת הנדיב- צילם גל 

השבוע האחרון היה שבוע של דרמות גדולות. ההתמודדות עם הצפון התחילה בסערה והילד חזר לגור איתי עד יעבור זעם.. 

המקום השלו בו אני גרה התנסה לראשונה בכמה אזעקות רציניות וזה הצריך אותי לבדוק איך עובדת דלת הממ"ד והיא עבדה יפה..

ובתוך כל אלה הגיעה לה השנה החדשה.. בשקט בשקט.. בלי לעורר יותר מדי התרגשות. שאלות של "איפה את עושה את החג" השאירו אותי ללא מענה. הכי התאים לי לא לחגוג בכלל ברגע האחרון הגיע רעיון שממש שמחתי עליו והחלטתי שהוא שווה שאשנה את דעתי.

לא פעם אני מרגישה שכל מה שקורה מסביב לוקח אותי למקומות בהם האנרגיה שלי נמוכה ומצב הרוח על הפנים. כשאני תופסת את עצמי ברגעים האלה, אני לא שוכחת להזכיר לעצמי שכאן בדיוק אני נמדדת ביכולת להתעלות, להמשיך הלאה, לא לוותר, לחרוק שיניים ולהמשיך, למרות הנסיבות שמסביב.

ברגע השפוף הזה נכנסה בי רוח שדחפה אותי לזוז.. נתקפתי ב'מצב רוח שמתאים למבצעי ניקיון' ואחר כך בישלתי משהו לארוחה שהוזמנתי אליה, שהיתה המקום הכי טוב להיות בו בימים קשים אלה.

ונשאר רק לאחל שהשנה הקרובה תהיה מיטיבה יותר, שאני אמשיך לצמוח, להתפתח ולאהוב,, שניפטר מהממשלה הרעה הזו שמובילה אותנו לתהום שאין רואים את סופה ושכולם, החטופים – קודם כל !!! וגם העקורים יחזרו הביתה במהירה! ושנזכה ליותר שלווה, שקט ואהבה.

הדברים הנסתרים מן העין

                                                                כרוב
אני עוד אוספת את עצמי מהשבועות האחרונים האינטנסיביים שלי עם חנה בימיה האחרונים. במחשבות שלי חולפות תמונות של שיחות סתם ושיחות נפש, הליכות מוקדם בבוקר בחוץ לתפוס את זריחת השמש ולנשום אוויר צח, הגיחות שעשינו לים שהיא כל כך אהבה, הסמסים שהחלפנו בינינו.

אני מהרהרת הרבה בשאלות של חברות. המחלה הקטלנית שלה עימתה אותי, מבלי שאוכל להתכונן, עם מחשבות לגבי מה זו חברות, להושיט יד בזמן משבר, להיות עבורה בתקופה הכי כואבת והכי חלשה, לתת מבלי לחשוב, להיות קשובה לרצונות שלה ופשוט להיות שם בשבילה.

התקופה הזו גילתה לי דברים על עצמי, על הכוחות שיש בי, על היכולת לאהוב ללא תנאי, היכולת לתת כמה שאפשר, לראות שהשמחה נמצאת בדברים הקטנים, לדעת שיש בכוחי לגרום לה אושר במצב הכל כך קשה, גם אם זה לרגעים ספורים.. היא הזכירה את הרגעים שהיתה מאושרת.

לא היתה לנו שליטה על שום דבר חיצוני. היו לנו רק הרגעים שהיינו ביחד ומה שיכולנו לעשות בהתחשב בזה שהיא כבר היתה כל כך חלשה וכוחותיה מוגבלים. ועשינו לא מעט. אני מרגישה שהיא נפרדה מן העולם בתחושה של השלמה ושהגיע זמנה ללכת.

עם כל הצער והכאב על לכתה יש בי גם תחושה אחרת, טובה, על המעט שעשיתי.

*******

החברות שלנו לא היתה ארוכת שנים אבל היא היתה איכותית ועמוקה. חברים הם דבר חשוב בפרק השני של החיים, אחרי שמפסיקים לעבוד וכשנוכחותם של קרובי משפחה הולכת ומתמעטת. החברים הופכים להיות לא פחות חשובים מהמשפחה, הם הופכים להיות עוגן משמעותי לשיתוף מחשבות, לפרוץ בצחוק מתגלגל, להתחבק בחום ולחלוק בקבוק יין בארוחה טובה ומנחמת.

ואני, שעשיתי מהלך רציני בחיי והשארתי מאחור חיים שלמים, יודעת להעריך עוד יותר את הערך של החברים שמלווים אותך במהלך כזה וגם של אלה שעוזרים לך לתקוע יתד ולפתח שורשים במקום החדש. חנה היתה חברה כזו. ובתקופה הזו של אי הודאות, כשהמצב מטריד ויש הרבה מחשבות על מה יהיה ולאן פנינו.. ולעיתים גם הבריאות היא לא משהו, אז בזמן הזה, חברים שלא עושים "הנהלת חשבונות" ומתעניינים בשלומי גם אחרי תקופות של שתיקה, אלה מלמדים אותי על חברות.

*****

פנים רבות לחברות. אני מסתכלת על אחותי שנשארה לגור במקום שבו גדלנו. יש לה חברות ילדות מהיסודי והתיכון ומתנועת הנוער (אליה לא הלכה אבל אני הלכתי) החברות העמוקה והקשר נשמרים במשך שנים. חברי הילדות שלי נשארו חקוקים בזכרונות שהיו לנו ביחד מאז שעזבתי את הבית בגיל 22 ולא חזרתי.. אמנם הייתי באה לבקר אבל זה לא כמו לגור. החברים שלי כיום הם כאלה שאספתי בשנים שאחר כך. חלקם ממקומות עבודה, אחרים משכנות טובה, הורים של ילדים שלמדו עם ילדי בבתי הספר השונים. מפעם לפעם צץ אצלי בפייסבוק מישהו שלמד איתי בתיכון ואנחנו שמחים "להפגש" שוב, אבל זה לא מצית מחדש את החברות שהיתה.

חברות צריכה תחזוקה שוטפת ולאורך השנים לא תמיד היה לי זמן לעשות את זה, החיים היו כל כך עמוסים והתקופות שגרנו בחו"ל גם הן השפיעו.. בשביל לשמור על קשר כתבנו אז מכתבים. אני זוכרת את עצמי כותבת המון מכתבים, אבל כנראה שזה לא מספיק בשביל לשמר חברות לאורך זמן.

עם ליבל החבר שלי מתקופת התיכון ותנועת הנוער, אני שומרת קשר עד היום אבל אני מודה שזה לא בגללי, אלא בגללו. הוא זה שלאורך כל השנים לא ויתר והיה מופיע אצלי כל פעם מחדש בתזכורות ובד"שים ובברכות לחגים ולאירועים ובטלפונים וסתם ככה ב"מה שלומך". כשאנחנו נפגשים אנחנו ממהרים להתגאות בפני כל מי ששואל, ש"אנחנו חברים יותר מ-50 שנים". זה ממש מרגש. אבל זה הכל בגללו.

השנים מציבים אתגרים שונים בפני תחזוקת חברויות לאורך זמן. הקסם של חברות אמיתית טמון ביכולת להמשיך שיחה עמוקה ומשמעותית גם אחרי הפסקה ממושכת. לשמחתי יש לי כאלה קשרים. אחרי פגישה כזו אני מבינה טוב יותר את מה זה קשר טוב, כזה שבו אפשר לדבר על הכל, על פוליטיקה וסרטים ומשפחה וגם על עצמנו, הכי פתוח שאפשר ואני נוכחת לדעת שהתכונות שמשכו אותי אל החברה הזו פרחו והעמיקו עם השנים.

חברה אמיתית היא מי שבנוכחותה אני יכולה להשיל את כל המסכות. היא מכירה אותי - על חוזקותי וחולשותי - ובכל זאת בוחרת בי כחברתה. לשמחתי, יש לי כמה חברות כאלה. כאלה שאני מושיטה להן יד בשעת משבר והן מושיטות לי, כשצריך.

הפרלמנט של חנה

בלילה בקושי ישנתי. בכל שעה הצצתי בטלפון מחכה להודעה שתגיע. ב-6 בבוקר ההודעה שהגיעה היתה קצרה ולקונית.

קשה להאמין שאנחנו עומדים פה עכשו כדי להפרד ממך.

ביום שישי שעבר, ביקשת שאקח אותך לים שכל כך אהבת.... התמסרת לים ולגלים עד שאמרת שאת רוצה הביתה. ראיתי כמה את מאושרת, ככה אני רוצה לזכור אותך. חופשיה ומאושרת.

החברות שלנו אמנם היתה קצרה בשנים אך היתה משמעותית בקשר שנרקם בינינו.

הכרנו בתקופת הקורונה, הייתי אז די חדשה בזכרון, מחפשת את דרכי במצב שבו כולם מסתגרים בבתים ובתוך הכאוס הזה מצאנו לנו את הדרך להתחבר ולהעמיק את הקשר בינינו.

יצאנו כל בוקר עם הזריחה להליכה ברחובות זכרון, בסובב זכרון ובשכונות השונות, בזמן שאנחנו לומדות להכיר אחת את השניה אני למדתי להכיר את זכרון, אחר כך חיברת אותי לקבוצות התנדבות שונות, למועדון הקריאה ולאנשים.

הדרכים שלנו נכרכו זו בזו וגם העולמות שלנו. לאט לאט נפתחו גם הלבבות, כאבנו ביחד וצחקנו ביחד התגאנו בילדים ועוד יותר בנכדים ותמכנו אחת בשניה כשהיו משברים.

לפרלמנט שלנו קראנו "החברות של חנה". ליווינו אותך בכל תקופת המחלה שלך, בכל מה שאפשר. קראת לנו "פיקוד העורף שלי", התייצבנו מתי שצריך, שיתפת אותנו בכל מה שאת עוברת והיינו אתך בכאב ובתקווה.

את היית אחת שניצחה את כל הקרבות של החיים. הרמת את עצמך מכל המצבים הקשים, בנית לך חיים נהדרים עם האיש שלך ועם משפחתך האוהבת. כמה כואב היה להיווכח שהפעם המאבק הוא אחר.. כשהבנת שהפעם כנראה שלא תוכלי לנצח.

כל מי שפגש אותך הרגיש שאת לב גדול שמאחוריו אשה בולדוזר עם יכולת נתינה ואהבה אין סופית. היית משמעותית להרבה אנשים ובדרכך שלך, הצנועה והשקטה, עשית הרבה טוב בעולם.

הפרידה ממך כואבת לכולנו, אבל אנחנו מבינות שהגיע הזמן שלך ללכת.

לכי באהבה אהובה שלי

את משאירה אחריך מורשת וערכים ומשפחה אוהבת וחברים אוהבים והרבה אנשים שנגעת בהם בדרכך המיוחדת.

תודה על כל מה שהיית בשבילי ועל כל מה שנתת לי ותודה על החברות המיוחדת שהיתה לנו

פוסט יומולדת

יום ההולדת שלי חל היום ממש בט"ו באב ובדיוק עכשו מרקורי עכשו בנסיגה ואני מרגישה את זה בעצמות. בכל זאת החלטתי ללכת על החיובי ואני יודעת שיהיה לי יום נהדר.

תודה לאוניברסיטה שממש דקה לפני תחילת החגיגות, שלחה לי סמס עם הציון הסופי בקורס שלמדתי. למתנה יותר שווה מזו לא יכולתי לצפות. כיף להתחיל את החגיגות עם הציון האולטימטיבי 99 (אני תוהה על מה הורידו לי נקודה..).

תודה לבנקים ולביטוח לאומי ולכל האתרים שאליהם נרשמתי: צומת ספרים, סטימצקי, קופת חולים, איי-הרב, ועוד כאלה ששכחתי לציין אותם. הם לא שכחו אותי וקבלתי מלא שוברי הנחה. לא שאשתמש אבל זה נחמד.

תודה לכל מי שהתבלבלו ושלחו לי ברכות כבר אתמול והרחיב את ימי החגיגות. אין עליכם

איזו שנה עברה עלי. נפתחתי לעולם שלא הכרתי ואני מרשה לעצמי ליהנות מכל רגע וחשבתי על הקטע של להרשות. פעם לא חשבתי ככה שמגיע לי וחשבתי צריך לדבר ולהתחשב ולקחת בחשבון ולוותר ועוד כל מיני, עכשו אני מרשה לעצמי להנות. אבל ממש. מרשה לעצמי לחיות בפול גז, בפול ווליום ובשמחה.

אני לא חייבת להוכיח כלום לאף אחד, עושה מה שבא לי ומי שלא אוהב את זה בכלל לא איכפת לי. הילדים שלי בכל מקרה ישארו הילדים שלי גם אם אני עושה דברים שהם לא אוהבים. ההורים שלי כבר מזמן מטיילים להם בגן עדן, הכלבה שלי מתה והחתול שאימצתי אוהב אותי באופן טוטאלי. השנים לימדו אותי לשנות את סדר העדיפויות שלי, לעשות מה שאני אוהבת ולשים את עצמי במקום גבוה בסדר העדיפויות שלי

אני חיה עכשו בחופש. תחושת חופש אמיתית זה משהו שלא תמיד אפשר להסביר אותו במילים אבל בהרגשה זה נורא חזק. חופש להשאר בפיג'מה כל השבת, ללכת לבד לסרטים, חופש להגיד לא, חופש לקום וללכת כשלא מתאים לי, חופש להרגיש יפה בשביל עצמי ולא בשביל אחרים.

יש לי מלא חלומות שאני רוצה להגשים.

החיים לימדו אותי ענווה. הפסקתי לרדוף אחר הדברים הגדולים ואני מעריכה את הדברים הקטנים בחיים: זמן לעצמי, שינה, תזונה טובה, וזמן איכות עם אנשים שמשמחים אותי

אני עשירה. יש לי אפשרות להגיע אל הים כל יום ולהנות ממנו. יש לי ילדים מדהימים, והאנשים שבחרתי שיקיפו אותי באמת מדהימים, יש לי מים חמים למקלחת, בית שאני אוהבת אותו מאד.

שנה חלפה ועברתי מיליון חוויות, חלקן טובות וחלקן פחות. אני אומרת תודה על כל רגע ורגע.

אני אומרת תודה על רגעים מרגשים שחוויתי, שמחות, טיולים, אנשים מדהימים שהכרתי.

נגעתי באנשים, יש לי מורשת, יש לי השפעה. אני כאן בנוכחות מלאה.

אני מאחלת לעצמי: בריאות, אהבה, נחת, שמחה, שפע, לחייך, להתחבק, וכל יום מחדש לומר תודה על היש.

מזל טוב לי.

המממ…מה אומר לכם... החיים זה דבר נהדר

 

חיבוקים

-        חמש בבוקר אני במיטה. מושיטה יד לנייד שלי ומסדרת רביעיות ב"מה הקשר". הבוקר הצלחתי בלי רמז ובלי אף עזרה, אח"כ וורדל, את המילה של היום מצאתי די בקלות, בניסיון הרביעי. ככה אני פותחת את הבוקר, לפני שאני מתחילה לחשוב על מה אני מסתערת היום.

-        החתול שמע שאני ערה ומיד קופץ על המיטה להזכיר לי שהבוקר עוד לא ליטפתי אותו מספיק.

-        הבוקר אני אפופה בטוב הזה של המפגש שהיה פה בשבת. אושר גדול. פשוט ככה.

-        התרגשתי לראות את שמחת המפגש עם כל מי שנכנס בדלת. דפיקה ועוד דפיקה ועוד דפיקה...כולם הקדימו.. חשבתי על זה שהגעגוע הביא אותם לכאן מוקדם. כל כך שמחו להפגש.

-        זו היתה התכנסות של אחים בני דודים ונכדים, ישבו להם זוגות זוגות לשיחות קטנות של התעדכנות. הקטנטנים היו עסוקים בלבנות להם עולם משלהם. ממש כמו שהיה פעם.

-        והבית שלי.. איזה בית. איזה בית. גורם לי כל פעם אושר מחדש. מספיק גדול כדי להכיל את כולם בנוחות, מספיק נוח שכל אחד ימצא לו את הפינה שלו, ומספיק בגודל בשביל להכיל את מה שאני צריכה. ממש תפור למידות שלי.

-        ברגעים האלה אני לא שוכחת להודות שהחיים שלי דבש.

-        אחרי שהנכדים הולכים אני מגלה את העקבות שלהם בכל מקום.. כשאני לא בסביבה הם מחטטים במגירות ובארונות, מחפשים מה אני מחביאה.... וכדי לחפות על מה שעשו מכניסים הכל בבלגאן פנימה, העיקר שכלפי חוץ יראה מסודר. כשאני מגלה את עקבות האריזות הפתוחות והבלגאן בארון כבר מאוחר..אבל למי איכפת. זה מזכיר לי אותי.. גם אני הייתי ילדה כזו שאהבה לדעת מה מסתתר מאחורי הדלתות הסגורות של הארון ומגירות אהבתי במיוחד..

-        את המפגש הזה והארוחה תכננתי שבועות קודם. סגרתי את התאריך עם כולם כדי שלא יפול משהו באמצע.

-        ידעתי אהיה לחוצה בזמן בגלל הסמינר שהשתתפתי בו, אבל זה רק המריץ אותי להיות יותר מאורגנת ולתכנן הכל מראש.

-        לתכנן הכל זה אומר לדאוג לקנות הכל מבעוד מועד. שהכל יהיה בבית כשאתחיל בהכנות.

-        ולמרות שאני מאד מתוכננת ברגע האחרון אני תמיד מגלה שמשהו נשכח. בשבת בבוקר גיליתי שאין לי חרדל בשביל סלט הביצים שאני מכינה..

-        את שולחן האוכל פתחתי כבר ביום שישי, מתלבטת אם הוא מספיק מרווח להכיל את כולם או שצריך תוספת. בשביל תוספת אני צריכה עזרה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. השולחן המתרחב מרחיב את הלב שלי ישר.. זה משהו שאני מתגעגעת אליו מפעם לפעם..

-        אבל אני לא שוכחת להזכיר לעצמי שהשולחן המצוצמם אפשר לי דברים שפעם אפילו לא הייתי חולמת עליהם..

-        בשישי בבוקר התחלתי בסידור הבית וקצת ניקיונות (בקטנה). ברגע האחרון החלטתי לשנות את הסידור של הרהיטים. הסידור החדש יצר מרחב גדול יותר בסלון-פינת-אוכל-מטבח והייתי מרוצה ממנו.

-        אחר כך התחלתי לבשל ולהכין כל מה שאפשר מראש. לשבת בבוקר השארתי מה שעושים ברגע האחרון. הכנתי רשימה מסודרת של מה להכין ומתי.

-        בגלל שהילדה שלי גרה עכשו בחו"ל, מפגשים משפחתיים בהרכב כזה הם משהו לא כל כך שגרתי אצלי, ולכן בכל פעם שהיא באה אני דואגת שיהיה זמן בו יפגשו כל האחים וישחקו כל הנכדים ביחד.

-        עכשו בחמש בבוקר, כשהכל מאחורי ואני כבר רגועה ונינוחה, אני חוזרת ונזכרת בשעות האלה של הביחד ואומרת לעצמי שוב ושוב שבנסיבות שנוצרו זה הכי טוב שאני יכולה לזמן.

-        למרות שהחיים שלי דבש יש דברים שאני כבר לא עושה

-        אני כבר לא הולכת לאירועים משפחתיים. וגם לא לשמחות של אנשים אחרים. שמחות משפחתיות מציפות אצלי מיד כל מיני דברים. יש מקומות שעד היום קשה לי לבוא אליהם אז אני לא באה.

-        יש לי רשימה של דברים שאני לא עושה. הרשימה הזו היא אוסף של דברים שאני מרגישה שלא טוב לי איתם. אז למדתי לחתוך.

-        חמש בבוקר אני שוכבת במיטה וחושבת בשמחה על איך שדברים הסתדרו לטובה, ממש כמו שרציתי, שהביקור הזה עושה לכולנו ממש טוב, שקורה בו כל מה שרציתי שיקרה,

-        אני יכולה לכתוב על זה עוד ועוד אבל מישהו צריך לסדר ולנקות את הבית אחרי הסעודה הגדולה והגיע הזמן שאזיז את עצמי מהמיטה.

-        מזל שלא צריך להוציא את החתול לטיול..

מה את יודעת על בית

הבית שגדלתי בו שצולם ע"י ZOOMAP 

אתמול הלכתי עם חברה ליום כיף באחד המלונות. עשינו לנו בוקר נחמד של רחצה בבריכה, מסאז' ארוחת צהרים טעימה ושוב בריכה והיה ממש כיף.. וכשכל זה בא יחד עם בילוי עם חברה טובה אז זה מכפיל את ההנאה ואפילו אפילו משלש או מרביע אותה.. מה שתרצו.

רבים מן המלונות מאכלסים היום משפחות של מפונים. במסדרונות אפשר לראות חבלי כביסה וכביסה תלויה עליהם, מכונות כביסה וייבוש, אופנים וקורקינטים ועגלות ילדים ועוד ציוד שאנשים הביאו איתם מהבית שפינו.. אם בכלל הספיקו לפנות. לא בדיוק המראה המסודר והמוקפד שרגילים לראות במלונות.

השיחה עם האנשים האלה תמיד מתגלגלת למקום שאותו עזבו, למצב הבית, לכל מה שנשאר מאחור, להתאקלמות במקום החדש, למחשבות על מה יהיה ולעתיד שהוא כולו לוט בערפל...

כמעט תשעה חודשים אל תוך המלחמה הזאת, כל פעם צפות אצלי המחשבות הבית, על המשמעות שלו ועל מה זה אומר שאתה נאלץ לעזוב את הבית שלך מבלי לשוב אליו.

נזכרתי באמא שלי שעזבה את הבית שלה ואת אמא שלה מאחורי מסך הברזל אחרי שהסתיימה המלחמה ולשתיהן היה ברור שלא ידוע אם אי פעם יפגשו שוב. אף פעם לא דברתי על זה עם אמא שלי, על הטראומה הזו של לעזוב הכל מאחוריך, על הקשיים של המעבר לארץ אחרת, ללמוד להסתדר בשפה שלא הכרת, להתחיל הכל מהתחלה. אני יודעת כל כך מעט על הבית שבו גדלה, על הצורך לנדוד כל פעם למקום אחד כדי להתפרנס, על הקשיים, על החברים, על השכנים.

מה זה אומר להיות שבט משפחתי שרגיל להיות ביחד ויום אחד זה נפסק, כולם מתפזרים למקומות שונים בלי שום צפי להתאחד. מה זה אומר שכל החיים שלך מתנהלים במקום אחד, הבנק, קופת החולים, הספרית שלך, זו שמסדרת לך את צפורניים והפכתן להיות חברות, הפגישות הקטנות ליד תיבות הדואר עם מי שלא ראית מזמן, כל מי שהם חלק מנוף החיים שלך, מהנוף של המציאות שלך ויום אחד הנוף הזה פשוט איננו עוד. בגלל שלא שאלתי זה תמיד נראה לי משהו פשוט. אבל היום אני כבר יודעת שזה בכלל לא ככה. לעזוב בית זה סוג של טראומה. יש כל מיני עזיבות וכל מיני טראומות.

נזכרתי שבמלחמת לבנון השניה (2006) הפגיזו את היישוב שבו גרתי והיו לנו אזעקות ונפילות ביישוב, כולל פגיעות ישירות. זה היה מאד מפחיד. רוב האנשים לא עזבו וגם האיש שלי לא רצה לעזוב. הצעירים שבדיוק התחילו את חופשת הקיץ עזבו ועברו לגור בחוף הים של תל אביב. צעיר ילדי שהיה אז בן 16 עבר גם הוא למרכז לכמה חודשים, בהתחלה לים, לשעות של שיטוטים עד אמצע הלילה אחר כך התנחל אצל אחיו. זו היתה חוויה של התפרקות כללית, לא היה שם אף מבוגר שיאסוף אותם ויכוון אותם. התקופה הזו השפיעה עליו מאד ואין לי ספק שהיא הטביעה את חותמה גם על מי שהוא היום.. אני הייתי נוסעת כל שבוע לפגוש אותו אבל פגישה של שעה שעתיים זה לא חיי היומיום שאת מנהלת עם הילד שלך בבית שלכם.

מלחמה מהדהדת מלחמה, וזיכרון מהדהד זיכרון. ובכל פעם אנשים נקרעים מהבתים שלהם ומה שהיה  לא יחזור להיות אף פעם מה שהיה. המלחמה גורמת לך לאבד את תמימות המחשבה..

בשביל לעזוב בית לא צריך מלחמות. בית אפשר לעזוב מכל מיני סיבות, את יכולה למצוא עצמך נעקרת מביתך יום אחד, מאבדת את הקהילה שלך, מאבדת את כל החיבורים שהיו לך במקום ונשארת בלי כלום. עכשו את כמו כדור הקוצים הזה שהרוח מגלגלת אותו לכיוון בלתי ידוע והוא צובר עוד תאוצה ועוד קוצים שאוסף בדרך עד שהוא נעצר באמצע שום מקום. ומן חורבן הזה את צריכה לשמור על הנפש שלך ולמצוא איך להרים את עצמך עוד קצת עוד קצת ועוד קצת מחדש.

וחשבתי על האנשים האלה שפגשתי בבריכה במלון שלרגע נדמה שהם "עושים חיים" אבל הם ממש לא, כי מאחורי הפינוי הכאילו מפרגן הזה מסתתרות להן דאגות גדולות ועתיד בלתי ידוע והרבה סימני שאלה והרבה שאלות שאין עליהן תשובות. תחושת הקרקע הנשמטת וחוסר הבטחון וחוסר היציבות זו כרגע ההוויה השולטת בחיים שלהם.

ונכון שאני נוהגת להגיד שבסוף החיים מסתדרים אבל אני גם יודעת שכל ה"מסתדרים" הזה כרוך במחירים לא פשוטים שכל אחד משלם אותם והם נחרטים בנו לתמיד.

 

סיפור על חתול

 לא תיארתי לעצמי לאן יתגלגל סיפור הבייביסיטר של יום כיפור..

הבייביסיטר התחיל מחופשה בגליל שכללה השגחה על החתול. בימי הבייביסיטר הוא נכנס ויצא מהבית והתנהל בלי קשר אלי. רוב הזמן פשוט התעלם מנוכחותי. גם כדי לאכול הוא לא היה צריך אותי. המתקן זורק לו אוכל החוצה פעמיים ביום בשעות קבועות. בלילה היה נכנס הביתה לישון ובבוקר מחכה ליד הדלת שאפתח כדי שיעלם שוב.

חכים הוא חתול חשדן. לא מתיידד בקלות, אם בכלל.. מי צריך בייביסטר לחתול כזה? אבל הילד ביקש אז הסכמתי בשביל השקט הנפשי שלו. של הילד. לא של החתול, הוא רצה שיהיה מישהו בסביבה להשגיח. שום דבר אישי. אמרתי שאסע לחופשה בגליל. בחצר הבית צומחת תאנה שהפירות שלה הם הדבר שהכי קרוב לגן עדן, וזו היתה העונה. את רוב הזמן ביליתי מסביב לעץ, ואצל חברים. העיקר שהחתול לא היה לבד.

החופשה הזו היתה מלאה בסיפורים: בלילה הראשון היה הגור שנכנס לבית ולא רצה לצאת וילל כל הלילה מתחת למיטה שלי. בלילה השני האוטו לא נדלק ואלמלא התושיה של החבר שלי מי יודע איך זה היה נגמר. אבל מי זוכר.. העיקר שנסעתי לחופש.

כשפרץ לחיינו ה-7 באוקטובר, הבית שלהם היה קרוב מאד לזירת ההפגזות בצפון. אחרי הרבה טלפונים ודאגות, יום אחד הוא והחתול הופיעו אצלי בבית ואמר שבאו להשאר עד שהמצב ירגע. שמחתי שבימים אלה אני לא צריכה להיות עסוקה בדאגה לשלומם ויהיה נחמד להעביר את התקופה הזו ביחד.

החתול לא התרגש מזה שבא למקום חדש. חשדנות זה אופי. זו אישיות. הוא לא חייב לאף אחד כלום. כשהגיע מיד חיפש היכן יוכל להסתתר ורצוי שיהיה כמה שיותר עמוק. הוא בדק את כל הארונות, המגירות שנפתחו לרגע, המדפים הכי נמוכים, מתחת למיטה, במחסן מאחורי הכסאות, המדרגה הכי גבוהה.. שתהיה לו תצפית טובה על הסביבה ושלא יראו אותו.

מפעם לפעם היה מגיח החוצה, עושה את צרכיו, אוכל וחוזר להסתתר. כשהילד היה בסביבה הוא היה נדבק אליו. ממני התעלם לגמרי. מבחינתו זו לא הבעיה שלו שהם באו להתארח אצלי..

הימים עברו עלינו ביחסים שקשה לדייק אותם. בינו לבין הילד זה היה סיפור של אהבה ללא גבולות. איתי - התעלמות מוחלטת. למדתי שיש לו כמה פנים.. שהוא יודע לאהוב ולאהוב מאד, הוא אוהב לשחק, הוא סקרן, הוא מתעניין בכל דבר אבל לא ממהר להתיידד ומיד בורח ומסתתר אם אני עושה משהו שלא מוכר לו.

ככל שחלפו הימים מעטה החשדנות קצת התפוגג. הוא התחיל להסתובב במקומות בהם הייתי, אבל לא נתן לגעת בו. רק נוכחות.. היה סקרן מאד לדעת מה אני עושה.

עם הזמן למדתי להבין כיצד הוא מבטא את הרצונות שלו. היה מתיישב ליד הארון ומחכה שאפתח את הדלת שיוכל לקפוץ לתוך המדף, יושב ליד קערת האוכל ומחכה שאתן לו לאכול, מחכה ליד הדלת של המרפסת שאפתח אותה.. דיבורים ברמזים.. למדתי שתנועות מהירות מפחידות אותו אז למדתי להאט את הקצב.

ויום אחד החלטנו לנסוע לחו"ל לביקור משפחתי. מהנסיעה הזו חזרתי לבד ואחרי שהחתול התאושש מזה שעזבנו אותו הוא הבין שמשהו השתנה.

עכשו זה הוא ואני והוא צריך להתמודד עם זה. הגוש הפרוותי המתוק הזה הבין מיד שהמשפחה שלו השתנתה. לאט לאט התחיל לגלות כלפי סימני חיבה שהלכו וצמחו למשהו שלא הכרתי. ליחסים שלא היו בינינו אף פעם. אי אפשר להגזים במה שקרה בינינו.

היצור החשדן הזה נפתח אלי לאט לאט. התחיל להתחכך בי כשהוא עובר בדרך, כאילו במקרה, נתן לי ללטף אותו, ישב לידי כשאני קוראת או צופה בטלוויזיה, מארח לי חברה כשאני אוכלת. כשאני שמה את הצלחת על השולחן הוא בודק מה יש בה. כשספרתי לילד שהוא נותן לי ללטף את הבטן שלו הוא אמר לי "זהו. החתול התאהב בך"

ובלי ששמתי לב הוא אילף אותי באופן מובנה ומדוייק אני קמה בבוקר לסדרת פעולות מאורגנת הקשורה אליו, מנקה את הארגז בו עושה את צרכיו, מכינה לו את קערת המים, מטאטאת את הבית מכל השיער שהוא משאיר לי והוא הולך אחרי לכל מקום.

הוא מצידו התחיל להפגין נוכחות בכל הזדמנות. הולך איתי לשירותים ולמקלחת, עולה על שולחן העבודה שלי ומתיישב על המחשב אם שקעתי בעבודה ושכחתי ללטף אותו. הוא עבר לישון במיטה שלי. באופן מפתיע, חרף ההתעסקות הבלתי פוסקת בו, הוא עושה לי ממש טוב.

לפעמים מתגנבת אלי המחשבה שהילד שמבלה בינתיים בשיטוטים בניכר סידר לי מישהו שיעזור לי להעביר את הזמן אבל לא כל כך איכפת לי. ההתעסקות איתו ממלאת לי את הזמן, הבית מלא בחתול ובשערות שהוא משיר בכל מקום ואני התאהבתי כל כולי.

כן התאהבתי.

התאהבתי בגוש פרוותי של מתיקות חתולית שנותן מלא אהבה,  מצחיק כשהוא משחק עם עלה שמצא על הרצפה, עוקב בסקרנות אחר צפצוף הציפורים על מעקה המרפסת ומתכנן איך הוא תכף קופץ עליהן ואז הן פורחות..

אי אפשר להיות קשוחה איתו כי הוא עושה מה שהוא רוצה, הוא דוחף לי את יד כדי שאלטף אותו, הוא גורם לי לצחוק, ואני מרגישה שהוא אוהב אותי ממש. אהבה מיצור שעיר ומתוק כזה זה דבר ממש כייפי. בערב כשאני חוזרת מעיסוקי בחוץ הוא מחכה לי ליד הדלת וזה ממש נחמד.

אני מרחיקה מעצמי את המחשבה על היום שבו הילד יחזור ויקח אליו את החתול כשבינתיים גם אני מתאהבת בו יותר ויותר.

"ילד", כתבתי לו, "אל תגיד לאף אחד, אבל נראה לי שהתאהבתי בחתולי". "כן", הוא ענה לי, "ראיתי את זה כבר לפני שנסעתי שהולך להיות לכם טוב ביחד ואני שמח על זה".

ואז יום אחד הילד חזר הביתה ממסעותיו.

החתול לא הבין מה קרה.

יום שלם הוא הסתתר, מבולבל,

למי יתן את אהבתו עכשו.

"אלה החיים", אמר לי הילד "אלה החיים, שיתמודד".

ובזאת הושלם לבינתיים הסיפור על החתול שמצא עצמו בין יותר מדי אהבות.

וגם אנחנו עוד לא החלטנו לאן החתול שייך ועם מי ישאר.

ואני חושבת על אבא שלי שבטח היה אומר שהוא מכיר כמה אנשים שהיו מקנאים בחתול הזה…