דברים שלמדתי מאמא שלי

 Photo by Tim Trad on Unsplash

בפעם הראשונה שדברנו על להפרד, התקשרתי לאמא שלי וספרתי לה. אני זוכרת את הדממה מהצד השני. היא לא אמרה מילה. היה ברור לי שהוכתה בהלם. מבחינתה זה היה סוף העולם או אולי משהו קרוב אליו.

בתרבות שבה היא גדלה בברה"מ, מסך הברזל וכו' נאחזים בנישואים ובגבר עד המוות. הנשים ברובן לא עבדו והגבר היה המפרנס הראשי. אז אם את חושבת להפרד מי בדיוק יפרנס אותך ואת ששת ילדיך ולכן את נשארת במערכת הזוגית הזו עד שתחנקי אבל לפחות יש מי שדואג לך ולילדיך.

התרבות הזו שמקדשת זוגיות היא היתה העיקר. המסר שלה היה: את לא צריכה ליהנות, את לא צריכה שיהיה לך טוב, את צריכה להקים משפחה, להסתדר בחיים, למצוא לך בעל טוב שיפרנס ואם יש לך את זה אז יש לך כל מה שאת צריכה.

אישה צריכה גבר. זו המטרה שלה בחיים.

אושר אישי לא קשור לכאן בכלל.

וזה מה שאבא שלי רצה בשבילי כל הזמן. שאמצא מישהו ושאתחתן כבר.

אבא שלי היה איש טוב. באמת. אבל כזוג, הוא ואמא שלי ממש לא התאימו. הם נישאו בגלל המלחמה ההיא. היה ביניהם פער שנים ממש גדול של 20 שנה. היא היתה צעירה ומלאת חיים והוא היה איש זקן. העולמות שלהם היו שונים, הוא אהב את הבית ואת השקט שלו והיא אהבה את החיים ורצתה לטעום מהם עוד ועוד, ואיך מחברים בין הפערים הבלתי ניתנים לגישור האלה?

אמא היא היתה מה שנקרא "אישה טובה", דאגה לבית, לילדים שיהיה אוכל אבל לא היתה מאושרת בנישואיה.

מדי פעם עלה אצלה הרצון להפרד, ואז היו מזעיקים את אח שלה מחיפה שיבוא "לעשות שלום בית".

בכל "שלום בית" כזה היו לה הישגים, היא הלכה ללמוד מקצוע והתחילה לעבוד, שלא תהיה תלויה בו לחלוטין כלכלית, שתהיה עצמאית ויהיה לה כסף משלה, הוא הסכים שתצא בערבים לבלות בלעדיו עם חברות, והיו עוד..

עם השנים הבנתי את "ההסכם" שהיה ביניהם. שניהם נכנסו למערכת היחסים הזו מעמדה של טראומה. אבא שלי איבד את כל משפחתו ונותר לבד בעולם ואמא שלי ויתרה על המשפחה שלה כדי שתוכל לעזוב את ברה"מ ובעצם נותרה גם היא לבד בעולם. אמא שלה אמנם היתה בחיים אבל הקשר איתה נותק. הן נפגשו שוב רק אחרי כמעט 30 שנה . שני האנשים הבודדים האלה השתמשו אחד בשני, כדי לפצות על מה שנגזל מהם.

נראה שאבא שלי היה שמח בחלק, אבל לאמא שלי זה לא היה מספיק. היתה לה זוגיות ומשפחה אבל היא היתה שם לבד. 

כשאבא שלי הלך לעולמו, מצאתי אותה לא פעם בוכה שהיא מתגעגעת אליו. לא פעם תהיתי למה בדיוק היא התגעגעה.

והנה עכשו, בתסריט בלתי צפוי, הבת שלה באה ומספרת לה משהו שהיא לא פעם חלמה עליו אבל לא העזה לקום ולעשות..

דווקא בגלל זה התגובה שלה הפתיעה אותי כשסיפרתי לה. וזה לא רק השקט הרועם מצד השני של הקו. זה גם מה שלא היה. בכל התקופה הזו לא קבלתי ממנה שום תמיכה, שום מילת עידוד. כלום. בשיחות שלנו היא פשוט התעלמה מן "הפיל שבחדר" ולא דיברה על זה. היא התנהגה כאילו כלום לא קרה. כשהחלטנו בסוף לא להיפרד – היא נשמה לרווחה, אבל מעולם לא דיברה איתי על זה.

אולי חשבה שמוטב לא לדבר על זה כדי שלא נעיר את השדים מרבצם.

אני הבנתי, שתמיכה לא אקבל ממנה ושאני נשארת בענין הזה לבד.

זו לא היתה תובנה קלה למי שהייתי אז.. שחשבה שתמיכה משפחתית זה משהו שהוא בילד-אין בהסכם הבין-משפחתי.

ולכן כשעלה שוב עניין הפרידה והפעם באופן סופי, שמחתי שאמא שלי כבר לא כאן כדי ששתינו לא נצטרך להתמודד עם זה. היא - עם זה שקשה לה לתמוך בי ואני עם ההבנה שאני צריכה תמיכה בכל התהליך הזה. ההבנה הזו - זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.

 

המנורה של אלדין או ..איך מרגישים כשמתעוררים..

למפגש העצמאות האחרון הייתי צריכה לחלוק מחשבות והרהורים על המצב בו נתונה המדינה.

יכולתי לכתוב על השסעים ועל המחלוקות,

יכולתי לכתוב על ההסתה ועל הפלגנות ועל תעשיית השקרים, הפייק ניוז, גזלייטנינג או הנדסת התודעה,

יכולתי לכתוב על ההשתתפות בהפגנות ועל ההצטרפות לפעולות מחאה שונות ועל תחושת הגאווה המתעוררת בי לנוכח הסולידריות והתגייסות ועל עוד מילים שכבר חשבנו שאבד עליהם הכלח.

אבל אני רציתי לדבר על משהו אחר.

רציתי לדבר על המשמעות של "להתעורר" - מילה שנשמעת הרבה לאחרונה, ובהקשר הזה, לדבר קצת על עצמי וקצת על המדינה.

תארו לכם את הג'יני של אלדין שחי בתוך מנורה סגורה במשך תקופה ארוכה, במציאות נתונה ורק אלדין קובע מתי יצא מהמנורה ומתי יחזור לתוכה. הג'יני רגיל למציאות הזו וחי אותה. יש בחיים האלה משהו שמטשטש את החושים. כל עוד הג'יני נמצא בתוך המנורה הסגורה, אפשר לשלוט בו. ואז יום אחד, מבלי שתוכנן מראש, קורה משהו שאי אפשר למנוע אותו. הג'יני "התעורר" ומבקש להתפרץ מהמנורה בכוח. והוא מצליח.

ברגע שהוא השתחרר, כבר לא ניתן לשלוט בו יותר ואי אפשר להחזירו למנורה.

אני מרגישה כמו הג'יני הזה. טלטלה שפקדה אותי יום אחד, פקחה את עיני לראות את המציאות באור אחר מזה שהייתי רגילה אליו. הטלטול היה כה חזק שהוא העיר אותי והניע אותי לפעולה.

"להתעורר" בשבילי היה להבין שאני חיה במציאות שחשבתי שנראית טוב.. למרות שבעומק ליבי ידעתי שזה לא ככה, שאי אפשר לחיות ככה. ושלא מגיע לי לחיות ככה.. וקשה לחיות ככה.

ולמרות שידעתי, שום דבר לא גרם לי להתעורר וגם אם התעוררתי קצת מדי פעם, תמיד היה איזה קול פנימי שקם ואמר לי "עזבי, בשביל מה את צריכה את זה" ואז נרדמתי שוב..

להתעורר זה להבין ביום אחד שאי אפשר יותר.

להתעורר זה אומר שסיימתי להתכחש.

להתעורר זה להבין שמה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה.

להתעורר זה להסתכל לאמת בעיניים ולהבין שצריך לחפש דרך אחרת.

להתעורר זה מחייב לוותר על החלומות, להתמודד עם מה שיבוא אחר כך ואף אחד לא יודע מה שיבוא..

להתעורר זה עצוב. עצוב מאד.  

ולהתעורר זה כואב. כואב מאד.

בשביל להתעורר הייתי צריכה משבר חריף מאוד, כזה שמאפשר לראות את הפצעים הפתוחים, ולהתמודד איתם כדי להגיע לפתרונות.

ואז התעוררתי

כשהתעוררתי, לא ידעתי מה יהיה.

הרבה לילות לא ישנתי מרוב דאגה.

כשהתעוררתי פחדתי מאד ולא פעם הרגשתי שהשמיים נופלים והאדמה רועדת.

לא פעם הבנתי שאין מי שיציל אותי ושנותרתי לבד, וקראתי את עצמי לדגל.

ואחרי שגמרתי לכאוב ולהתאבל על מה שהיה ולבכות בלילות, הבנתי שאין דרך חזרה, שאי אפשר להחזיר את הג'יני שכבר ברח חזרה למנורה. הבנתי שאני צריכה להסתכל קדימה.

כשהתעוררתי, הבנתי שלא תמיד צריך לפעול. לפעמים חשוב להאט, לעצור, להיות בשקט, בתוך הריקנות הפנימית. להיות נוכחת ולראות איך לאט לאט בתוך החושך והכאוס בוקע אור חדש. ויחד עם הכעס והעצב על האבדן של עצמי ושל החיים שלי, הבנתי שזה לא אבדן אלא שחרור..

הבנתי שלהתעורר זה מעורר.. יש בזה המון תקווה למשהו חדש.

וככה אני רואה את מה שקורה היום במדינה שלנו. אני מרגישה שבאופן סמלי יש הלימה בין המצב שלי למצבה של המדינה.

גם אנחנו היינו צריכים שיהיה משבר חריף מאוד כדי להתעורר ולהתחיל לראות את הפצעים הפתוחים שלנו ולהתחיל לטפל בהם.

המחאה העירה אותנו. התעוררנו מתרדמת "החיים הטובים" ומה שהיה מובן מאליו - אינו עוד.

בדיוק כפי שאני לא יכולה לחזור ולהיות מי שהייתי קודם, גם ישראל של אחרי הימים האלה לא תהיה כישראל שהייתה לפניהם. ה"רפורמה" העירה אותנו מתרדמת החיים הטובים להבין שאנחנו חיים בשקר, ולא שקר אחד. כמה שקרים. להבין שכל מה שהיה מובן מאליו עד היום, איננו מובן יותר ולא רק שאיננו מובן אלא אף נתון בסכנה.

כולם מבינים שמדובר כאן בהתמודדות על אופי המשטר בישראל ועל אופיה של החברה הישראלית.

"כבר ניצחנו" בעצם ההתעוררות המופלאה ונותנת ההשראה של הציבור - זה כשלעצמו ניצחון. אבל זה רק ניצחון אחד במערכה אחת מרבות שעוד צפויות לנו,

ההתמודדות העתידית תהיה הרבה יותר ארוכה ותדרוש מכל אחד מאתנו נחישות ותעצומות נפש, בדיוק כפי שהרגשתי שקרה לי אחרי שהתעוררתי.

ההתעוררות מחייבת להישיר מבט ולהתמודד עם כל מיני אמירות שהתקבעו בתודעה כאמיתות ושמסתברות כיום כשקרים, וצריך לעשות את זה באומץ.

רק משבר חריף יאפשר לנו לטפל בפצעים פתוחים, בנושאים כואבים, בטראומות, כדי להגיע לפתרונות.

מהמקום בו אני נמצאת היום, יש לי לא מעט סיבות רבות לשמוח, להתגאות ולהתמלא תקווה. אני עשיתי כברת דרך משמעותית אחרי שהתעוררתי ואני רוצה להאמין שזה מה שיקרה למדינה.

אנחנו אמנם רק בתחילת הדרך, אבל יצאנו מהפסיביות והרוב הדומם סוף סוף נעמד על רגליו ואמר עד כאן. קם פה מחנה שהתחיל ללכת והפך לנחשול אדיר שאי אפשר לעצור — דבר שלא היה כדוגמתו בישראל.

למחאה האדירה הזו יש לא מעט הישגים: היא בלמה לעת עתה את ניסיון ההפיכה המשטרית, והצליחה להציב את דגל המדינה כמייצג את ישראל החופשית, והמוני בני האדם שהסתייגו מהדגל, ושחשו ניכור הולך וגובר אליו לאורך השנים, מניפים אותו כעת בגאווה גדולה. וגם הבהרנו לכל מי שצריך שקיצוניים משיחים לא יקבעו את גורלנו.

אז לקח לנו זמן להתעורר ויחד עם הכעס והעצב על מה שהיה, אנחנו היום נוכחים ומה שאנחנו חווים היום זה לא אבדן אלא שחרור.. והאמינו לי, שזו תחושה מרוממת מאד

 

אתה זוכר?

 אתה זוכר – ערב יום הזכרון 23.4.23

אתה זוכר שנפגשנו בקורס לעזרה ראשונה, 

אתה זוכר שזה היה חובה בשנה הראשונה לעבודה כמדריכי גדנ"ע.

אתה זוכר שהקורס נמשך כמה פגישות

אתה זוכר שהקורס היה בתקופה של חגי תשרי

אתה זוכר שביום הראשון כשהגעתי לא הכרתי אף אחד.

אתה זוכר שבמקרה התיישבתי לידך ובמקרה התחלנו לדבר

אתה זוכר שבמקרה ספרת שאתה כבר אחרי קורס המדריכים שאני עוד לא עשיתי, ושאלתי אותך המון שאלות.

אתה זוכר שהמשכנו לדבר כל אותו היום, 

אתה זוכר שמה שלמדנו בעזרה ראשונה היה מאד משעמם ואנחנו העברנו את הזמן בשיחות בינינו

אתה זוכר שהמורה העיר לנו כל הזמן שאנחנו מפריעים

אתה זוכר שהתבדחנו על הקורס, על המרצים, על התרגילים וצחקנו במיוחד על התרגילים שבהם עושים הנשמה

אתה זוכר שעשינו את התרגילים האלה ביחד,

אתה זוכר שהיה לנו הרבה על מה לדבר

אתה זוכר שמתישהו הקורס הפך להיות רק הרקע למה שקרה בינינו

אתה זוכר שלאט לאט השיחות שלנו עברו לנושאים יותר אישיים, אתה התעניינת בי ואני התעניינתי בך.

אתה זוכר שפתאום הציפיה לפעם הבאה שניפגש הפכה להיות נעימה וממש רציתי שיגיע השיעור הבא וכבר ניפגש

אתה זוכר שהשיעורים הפכו להיות נחמדים ובכלל לא הרגשנו איך הזמן עובר

אתה זוכר שדברנו על זה שתכף הקורס יגמר, עוד שתי פגישות אחרי יום כיפור

אתה זוכר שלא דברנו על מה יהיה אחרי שהוא יגמר

אתה זוכר שבשבוע הזה כשנפרדנו ואמרנו "להתראות בשבוע הבא", פתאום פרצה מלחמת יום הכיפורים

אתה זוכר שמתישהו, אחרי הרבה שבועות, אמרו לנו שצריך לסיים את הקורס..

אתה זוכר שלפגישה הזו אתה לא הגעת.

עד היום אני לא זוכרת את שמך אבל לא שכחתי את המראה שלך

 

מי אתה אבא?

עם אבא שלי שהלך לעולמו בשנת 1987, בדיוק ביום ההולדת שלי, לא דברתי אף פעם על השואה, על המשפחה שלו ועל כל מה שהוא עבר. אצלנו בבית אי אפשר היה לפתוח את סיפורי העבר, במיוחד לא עם אבא שלי. אבא שלי היה מסוג השתקנים.

לא היה לי מושג אילו חיים חי ומה עבר עליו, מי היו בני משפחתו ומה קרה להם. בכל השנים שחיינו ביחד בבית לא החלפנו מילה על זה. אני רציתי יותר מכל להיות הישראלית החדשה, "צברית" קראו לזה אז. כל סיפורי הגולה והחיים בעבר לא עניינו אותי. לא התקרבתי ליידיש שהורי דברו ביניהם. מבחינתי מה שקרה בגולה היה משהו שמשאירים מאחור ולא מתעסקים בזה יותר.

לא ידעתי כלום. חייתי בהרגשה שזה היה בבחינת חלום רע שנגמר, שאבא סיים את המלחמה ועלה לארץ, מנער את האבק מכל הזכרונות שלו וממשיך הלאה, בונה חיים חדשים בארץ החדשה. בשכונה שבה גרתי, ביהוד, כולם היו עולים חדשים, שבאו ממקומות שונים ולכן זה היה טבעי בעיני שככה זה אצל כולם. היתה מלחמה ונגמרה ואחריה עלו לארץ.

אחרי שאבא נפטר התעורר בי הרעב לדעת מי היה ולא היה לי את מי לשאול ולא ידעתי מי יכול לספר לי, כי במשפחות כמו שלי גם לא היו קרובי משפחה. היו רק שארים פה ושם. היה חיים מפתח תקווה שלא הבנתי את הקשר שלו לאבא ומשה מקרית גת שאיתו היה לנו קשר רחוק ומרדכי ואחותו מהקיבוץ וזהו. אני רציתי להכיר יותר האיש שהיה האבא שלי ושאני שהייתי הילדה החמישית שלו, הילדה הכי קטנה.

לא היה לי שום קצה חוט מאיפה מתחילים. לא ידעתי איך אוספים פרטים על מישהו שאת לא יודעת עליו כמעט שום דבר. היו לי המון שאלות שלא הספקתי לשאול והרבה תשובות שכבר לא תהיה לי הזדמנות לשמוע. באופן אבסורדי לגמרי חלק ממה שאני יודעת היום על חייו מצאתי באדיבות הטכנולוגיה. מאגרי המידע שהועלו לרשתות ברבות השנים, אפשרו לי לחבר את הפרטים ולקבל תמונה קצת יותר רחבה על המשפחה שאני שייכת אליה.

החיפוש שלי התחיל ב"יד ושם". את המסמך הראשון מצאתי במאגר "דפי העד", שהיה מפעל זכרון לזכר הנספים.  כשראיתי את דף העדות על סבא שלי שלמה ידעתי שזה אבא שלי שמילא אותו. לאבא שלי היה כתב יד מאד מיוחד שקל לזהות. הדף הפשוט הזה שבו לא יותר מ-30 שורות, שאבא מילא ב-1.2.1956 מכיל את תמצית העובדות על משפחתו: הוא היה הבן הבכור, נשוי, היו לו 3 אחיות ואח אחד, כולם נרצחו בגטו בשנת 1942. בתחתית הדף החתימה המיוחדת שלו, שלו שאני זוכרת כל כך טוב, מהחתימות על התעודות שהייתי מביאה מבית הספר.

המפגש עם כתב היד שלו היה מאד מרגש בשבילי. חשתי תחושה חזקה של חיבור אליו והרצון לדעת עוד הלם בתוכי בחוזקה. הרגשתי שדפי העד האלה הם סימן עבורי, שבאמצעותם הוא השאיר לי צוואה לא כתובה ללמוד מי הוא היה.

מהבית הכרתי את התמונה הזו שאבא הסתיר אותה בספר הזכרון של העיירה שלו. הספר של העיירה קוריץ, שנמצאת במחוז ווהלין, היה מונח במגירה סגורה במפתח שרק לו היתה גישה אליה. אבא עטף את הדפים הראשונים של הספר בניילון, כדי לשמור על התמונות. הוא היה מוציא את הספר מדי פעם, יושב בפינת האוכל מסתכל על התמונות ובוכה. אחר כך היה חוזר ונועל את הספר במגירה, כאילו כדי לרמוז שלנו אין קשר לזה. אני ידעתי איפה אבא מחביא את המפתח של המגירה ופעם כשהייתי לבד בבית, פתחתי את המגירה ומצאתי את הספר עם התמונות.

היו שם ארבע תמונות. תמונה אחת שלו בצעירותו, תמונה של אשה צעירה, תמונה של שתי נשים צעירות ותמונה של שני ילדים. פחדתי שאמא תחזור הביתה ותגלה את זה ולכן הסתכלתי מהר מהר, החזרתי הכל למקום בדיוק כמו שזה היה, נעלתי את המגירה וטמנתי את המפתח במחבוא שלו.

אני מתבוננת ארוכות בשני הילדים הקטנים בתמונה. הם עומדים על גרם מדרגות קטן, כנראה בחנות של הצלם, מסתכלים קדימה במבט רציני כמו שהצלם אמר לעשות. הם לבושים בחגיגיות הנעלים נראות קצת לא מצוחצחות. הילד לבוש במכנסיים קצרים וחולצה מכופתרת ומחזיק ביד חפץ, אולי זה ספר, הילדה לובשת שמלה עם כפתורים, יש לה תספורת קצרה וקוקו קטן עם סרט. היא מסתובבת קצת הצידה כשידה על המותן. בתנועה של ילדות. שרה היתה בת 5 ואברימלה היה בן 3 כשהתמונה צולמה ב-8.4.1935. פתאום קלטתי שהיו פה שני ילדים שהיתה להם ילדות רגילה, הורים וסבא וסבתא ודודים ושהלכו לבית הספר והחיים היו כאלה עד שהכפר שלהם נכבש ב-1941. אבא שלהם גוייס זה מכבר לצבא והם נשארו עם האמא ועם חוסר הידיעה של מה יהיה.

שרה היתה בת 12 ואברימלה בן 10 במותם. שניהם נרצחו עם חיסול הגטו ב-1942. השמועה אומרת שזה היה מוות במשאיות גז שמחברים אליהן את צינור המפלט שמכניס פחמן דו חמצני.. המשאיות האלה היו הגירסה המוקדמת של תאי הגזים.

השאלה איך התמונות האלה הגיעו לאבא שלי.. נשארה הרבה שנים ללא תשובה.

הספר שהיה טמון במגירה הנעולה, עבר לידי לאחר שאבא נפטר וממנו למדתי על המשפחה של אבא, על אשתו פרומה ושני ילדיו שרה ואברימלה, על סבא שלמה, סבתא ריסה לאה ושלוש האחיות שלו. איטה היתה כבר נשואה ונולדו לה שני ילדים, פרומה ושיינדל שטרם נישאו וגם לאח יונה כבר היתה משפחה. מכל המשפחה הגדולה הזו נותר בחיים רק חיים הבן של יונה. בתקופת המלחמה הוא נשלח ללמוד בבית הספר של חברת הרכבות בעיר קייב ולשם לא הגיעו המחסלים. אף אחד אחר לא נותר בחיים. אבא שלי ניצל בגלל שהוא גוייס לצבא.

השאלה כמה השואה נוכחת בחיים שלי היום היא שאלה שאני שואלת עצמי לא פעם. יש לי הרבה המחשבות על ההורים שלי ועל הדברים שהייתי יכולה לדבר איתם עליהם ולא עשיתי את זה, על אבא שלי שאיבד את כל מה שהיה לו, ועל איך משתקמים מזה. אני חושבת הרבה על הנוכחות שלו בחיי עד היום, למרות שפיזית הוא נפרד ממני כשהייתי ממש צעירה. אני נזכרת בהמון דברים קטנים כשאני ערה בלילה.. ועם השנים אני ערה יותר ויותר...

דמעות של בצל

כששאלתי אותו מה להכין הוא אמר שהוא לא יודע. לא לחצתי. נראה לי רעיון טוב לבוא לסדר כמו אורחת, בלי להכין כלום. ברגע האחרון התחילו לטפטף הבקשות. "בא לך להכין מרק עוף וגם קיינדלך?" "מה דעתך על ארטישוק ממולא" עם כל השאלות האלה הרגשתי שממש בא לי לבשל, שממש בא לי לשחזר את מאכלי החג של אמא שלי מפעם, את אלה שהייתי מכינה אצלנו בבית. ורציתי שהבית יתמלא בכל הריחות של הבישולים של פעם.

ואתמול סדרתי שיהיה לי יום פנוי מהתחייבויות ובישלתי עם הפסקות באמצע, לקניות של הרגע האחרון וגם לטקס חשיפת הלוט מעל השלט החדש של "הגדעונים" ובאמצע קפצתי לבנק והלכתי לקנות מתנות ובכל פעם שחזרתי הביתה, הוא היה מלא בריח התבשילים שהתקררו על הגז, לפני שיכנסו למקרר..

הריחות מציפים בי געגועים למה שהיה פעם. פרידה היא רגע בחיי משפחה, שבו נזכרים שוב איך היה לפני הכל ואיך אחרי הכל. מי היינו אז ומי שאנחנו עכשו.

הבצלים שאני מקלפת הם כל כך טריים שהם מגירים מיץ ומפזרים באוויר אדים שגורמים לי לדמוע. הדמעות האלה הן תפאורה ראויה למחשבות על מה שעשתה לנו הפרידה. הפרידה מהבית היתה גם פרידה מעצמנו, ממי שהיינו, מהמשפחה שהיינו, מהאהבה, מהריבים, מהצחוקים, מהכעסים, מכל הסלט הזה שבתוכו גידלנו את עצמנו ואת הילדים שלנו והפך אותנו למי שאנחנו. אדי הבצל מתערבבים אצלי עם התחושות האלה. ואני בוכה מהבצל ומהזכרונות

עכשו כשאני בארטישוק והקילוף שלו קצת מורכב, בלשון המעטה, אני חושבת כמה העמידה מול הסוף הזה היא לא פשוטה. לא פשוט לדעת שזו עמידה מול הסוף המוחלט, זה שאחריו כבר לא ייאמר מה שלא נאמר ושמעכשו אין יותר מה שלא היה. יש רק זכרונות.

וזה כואב. אני מתרגלת לכאב הזה. לוקחת נשימה עמוקה, צוללת לתוכו ומחכה שהוא יעבור. מה שיקרה הלאה, אין לדעת.

עכשו כל הסירים על הכיריים. בסיר אחד מרק, בשני הארטישוק, בשלישי הפול, ואני מרגישה תחושת סיפוק. את הקניידלעך אכין ברגע האחרון. אין טעם להכין אותם מראש. הבית מתמלא בריחות. אני מוצפת בזכרונות של כל הסדרים שבעולם, אלה שעשינו בבית אבא ואמא, הסדרים שעשינו בחו"ל, אצלנו בבית, אצל המשפחות שלנו, אצל הילדים, אצל הקרובים, יש לי בראש סרט אחד ארוך של ארוחות והטקסים והמאכלים.  

עכשו יש מציאות החדשה ואני לומדת אותה. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה. מה שהיה כבר לא יהיה. יהיה משהו אחר והוא יכול להיות טוב ואפילו למעלה מזה... אני מרגישה שהשנה אני יותר בסדר, אני מסתכלת קדימה.

יאללה, שיהיה חג שמח

שיחות עם הילדים

 

Photo by Zach Reiner on Unsplash

במסגרת המאמצים שלי להיות מחוברת למציאות, אני נהנית משיחות עם אנשים צעירים ממני שבאמצעותם אני לומדת להיות מעודכנת ורלוונטית. אני לומדת ששיח עם אנשים צעירים מבוסס על כמה שפחות מילים. "תקצרי" הם אומרים לי.

אם אני רוצה דיבור עדכני וצעיר, עלי להגיד כמה שפחות מילים. למשל במקום "מתי אוכל להתקשר אליך?" תגידי "דברי איתי כשתוכלי" "תני סימן כשאת פנויה" "זמינה?"

בדיבור המעודכן צריך פחות הברות. פחות מילים.

גם עם הילדים שלי זה ככה. כשאני מספרת למי מהם, סיפור שקרה לי הם אומרים לי שאגש לעיקר. לפואנטה. לפעמים אני רוצה לתת מבוא עם התחלה אמצע וסוף. אבל הם בכלל לא מעוניינים בזה. תני להם את זה בקצרה. רק את הסוף. בעדינות רומזים שאגש לעניין. ואם אני רוצה להסביר איך הגעתי לאן שהגעתי – הם לא נותנים לי. זה לא מעניין אותם.

לפעמים אני אומרת שאם אתם לא מוכנים לשמוע את הכל אז אין סיפור. אבל בכלל לא איכפת להם. אז לא תספרי את הסיפור שרצית. תזכרי שאת רצית את זה והם בכלל לא ביקשו.

אני לא מעירה לילדים.. אני לא אומרת מה שאני רוצה. אם חפצת חיים אני - למדתי לסתום. אני הכי טובה כשאני לא אומרת כלום. סוג של פרח קיר. אף אחד לא מעוניין בניסיון שלי או בעצות שלי.

אין להם כוח לשמוע מה שיש לי להגיד. אבל בגלל שהם מנומסים, לא יגידו לי את זה ישירות. יש להם סימנים שהם עושים כשנמאס להם מהסיפורים שלי. למדתי להבחין בהם. ברגע שאני רואה את הסימן הזה אני כבר יודעת שאין לו כוח לשמוע אותי. הוא כבר לא איתי. ברגע הזה אני מדברת לחלל האוויר.

אם אני רוצה להגיד לו משהו שאני חושבת שהוא חשוב, אני מנסחת אותו במשך שבוע, כדי שלא יעורר התנגדות וכדי לגרום לכך שיקשיבו לי.

אם אגיד משהו בנושאים קצת אישיים או כאלה שהם לא בדיוק ענייני, אז אני פותחת חזית שמי יודע לאן תגיע. ומכיוון שאני יודעת שגם אם אגיד – זה לא יעזור, אז החלטתי פשוט לסתם. אני לא אומרת כלום.

השיחות שלנו מתנהלות סביב כמה שאלות מרכזיות: מה נשמע, איך היה היום, איך את.ה מרגיש.ה, מה חדש, ועוד שאלות כאלה..

מישהי לימדה אותי פעם, שאם יש לך דברים שאת רוצה לשתף ולספר – אז הילדים הם לא הכתובת שלך. אבל אם משהו בוער בעצמותיך ואת בכל זאת רוצה לספר להם – תשאלי קודם אם מעוניינים לשמוע. תשאלי: "מתאים לכם שאספר? אתם מוכנים לשמוע את דעתי?" אם הם אומרים כן - אז את מספרת. אם הם אומרים לא – אז את סותמת. פעם שאלתי מי מהם אם מוכן לשמוע את דעתי בעניין כלשהו והוא אמר לא. אז סתמתי.

גם אם אני רואה שהולכת להיות פה שגיאה, שמישהו הולך ליפול, אני לא אומרת כלום. גם כשאני יודעת שאני יכולה לעזור אני לא אומרת כלום. אני נותנת ליפול ולא אומרת כלום.. אני אומרת לעצמי שהוא צריך ליפול וככה ילמד.

כשנפגשים אנחנו מדברים שיחות באוויר.. קצת פוליטיקה, קצת עדכונים, אני לא אומרת מה דעתי או איך אפשר דברים אחרת. יש לי ניסיון. אבל הם לא מעוניינים בו. אני הכי טובה כשאני שותקת. אני כמו הקישוט שתלוי על הקיר.

רוב הזמן זה עובד לא רע. כשדברים יוצאים משליטה ויש פיצוצים, אני פשוט מתרחקת.

יום חופש

 

מוקדם בבוקר לפני שיתחיל המרוץ הגדול אני יוצאת להליכת בוקר. הקור שמקדם את פני מעיר אותי סופית ומעביר אותי בבת אחת מחום הבית והשמיכה אל המציאות המטלטלת בחוץ. אף פעם לא אהבתי קור.  

אין ברירה אני אומרת לעצמי כשאני גומאת במהירות. את הצעדים במסלול היומי שלי. הצעדים המהירים גורמים לקרירות של ההתחלה להתפוגג וחמימות נעימה מתחילה להציף אותי. אני כבר יודעת שתכף יהיה לי כל כך חם שאני אתחיל להתפשט ב-7 מעלות של הבוקר. הקצב המונוטוני של ההליכה מעביר אותי אל מה שמחכה לי ביום הזה, הנסיעה לרמת הגולן, הפגישה החשובה עם משה על התכנית שכתבנו ביחד, הסדנא שאעביר בצהרים לצוות ההנהלה, כל שאר הישיבות שקבעתי במהלך היום. רשימה שלמה יש לי בראש. אני עוברת על הדברים אחד אחד כדי להיות בטוחה שהכנתי את עצמי לכל מה שמתוכנן לי ביום הזה.

כשאני גומרת להיות כל כך יעילה אני כבר קצת חסרת נשימה. עכשו הגעתי לעליה הגדולה ואני הולכת מהר מנסה לשמור על הקצב של קודם ובקושי נושמת, אבל אני לא מוותרת. עוד כברת דרך לא ארוכה לפני ואי אפשר לוותר עכשיו.

באמצע העליה אני נזכרת שהאיש שלי אמר לי אתמול שבשבוע הבא הוא נוסע לשלושה ימים לחו"ל. כשבקושי יש לי אוויר בעליה הזו חולפת במוחי המחשבה שבימים האלה אני אהיה לגמרי לבד. הבן הצעיר סוגר שבועיים בבסיס בטירונות, הילדה מטיילת בחו"ל והגדול כבר מזמן לא גר בבית.

המחשבה על הימים האלה שאהיה לבד מציפה אותי בכזו שמחה עד שבקושי הרגשתי שאני מטפסת את קצה ההר הזה וכבר נמצאת בישורת המובילה הביתה..

כמה ימים לבד לבד לא היו לי מזמן והפעם, הפעם, אני מחליטה, אעשה בהם חופש לעצמי, אעשה כל מה שחלמתי ולא יצא לי לעשות. אקח חופש מהעבודה ואסע למקום הזה שאני תמיד רואה מרחוק, נמרוד שמו, שבכל פעם שעברתי לידו בדרך אמרתי לעצמי "לפה אני חייבת לבוא" אבל לא יצא לי. אקבע עם מירי וזהבה. אני כבר מזמן מתכננת להכיר ביניהן ועכשו יש הזדמנות.  אציע להן שניסע יחד לשוק בעכו ונבלה שם את היום. המון רעיונות קופצים לי בראש כשבדיוק הגעתי הביתה. יש לי מספיק זמן לתכנן, אני אומרת לעצמי, כשאני בהתארגנות של הבוקר, אורזת את היום שלי בשקיות ניילון, לפי משימות, מקפידה שלא לשכוח כלום. 

הימים הבאים עד לנסיעתו עוברים עלי בלי שתכננתי דבר. מפעם לפעם מבליחה בראשי המחשבה שאני צריכה לתכנן אבל הכל נדחה. אני אומרת לעצמי שבערב, כשאהיה יותר פנויה אקדיש לזה זמן ואתכנן. תחושת החופש הזו עושה אי סדר במחשבות. מצד אחד שמחה מציפה אותי ומצד שני הקול הזה שאומר לי "תכנני. תכנני". דבר אחד החלטתי לעשות מיד. אני מודיעה בעבודה שבימים האלה אני ביום חופש.

את בוקר היום הראשון אני מתחילה בקפה וקריאת עיתון. עד שירתחו המים אני מסדרת את הבלגן במטבח, שוטפת כלים, ממיינת את הכביסה ומפעילה את המכונה. רעש המכונה הסוחטת עושה לי הרגשה טובה, כאילו אני מסתובבת איתה באיזה קרוסלה בין ארץ לשמים. אחר כך אני אומרת  לעצמי שרק אטאטא ואז יהיה לי זמן לשבת עם העיתון והקפה. בדיוק כשאני מכינה לי קפה ויושבת סוף סוף עם העיתון אני נזכרת שאין לי אוכל לצהרים, מתלבטת אם לצאת לאכול בחוץ. כולם נמצאים עכשיו בעבודה ואין לי חשק ללכת לבד. אני מכינה משהו בבית ואומרת לעצמי שאולי בערב יהיה לי עם מי לצאת לקפה. בדיוק המכונה גומרת לעבוד ואני ממהרת לתלות את הכביסה כדי שלא תתפוס ריח לא טוב במכונה הסגורה. איזה מזל שאני לא עובדת היום כך שאני יכולה להספיק הרבה..

הערב נגמר כשאני נרדמת מול הטלוויזיה. בשעה אחת עשרה אני שמה לב שלא תכננתי את היום שלמחרת. יום החופש הראשון שלי תכף נגמר וחולף במוחי רעיון שיהיה נחמד להחליף חדר ולישון הלילה בחדר אחר בבית, ועד שהאיש שלי יחזור, אשן בכל לילה בחדר אחר.. אני עוברת בין החדרים של הילדים, מנסה להחליט איפה יהיה לי הכי נעים לישון הלילה. קשה לי להחליט אבל בסוף אני בוחרת בחדר של הילדה. אני אוהבת איך שסדרה את החדר ואת המצעים שלה. 

למרות המיטה הנוחה אני לא מצליחה להרדם. באמצע אני יורדת להביא את הכרית שלי. זה עזר קצת. אחרי שעה ארוכה של סיבובים מצד אל צד, אני נרדמת. קמתי כל כך עייפה שאני מחליטה לוותר על הליכת הבוקר הרגילה. אין לי כוח למנת הקור היומית הזו אחרי שבקושי ישנתי.

איזה מזל שגם הבוקר אני לא צריכה לרוץ לעבודה. עוד כמה משימות קטנות ואוכל לשבת לי ולהתפנק. אני אומרת לעצמי שמגיע לי להתפנק. לפני זה אלך לבדוק אם הכביסה כבר יבשה, אני לא אוהבת להשאיר אותה בשמש הקופחת כי הצבעים דוהים. אולי אקח שתי עוגיות קטנות יחד עם הקפה והפעם באמת אתחיל את הבוקר עם העיתון, גם עם זה שלא הספקתי אתמול.

ממש כיף שאני לא צריכה לרוץ הבוקר ואני יכולה להנות מקצב יותר נינוח ולעשות הכל בלי לחץ. רגע, מישהו מחפש אותי בטלפון. זה החייל. הוא אף פעם לא מתקשר בשעה כזו.

"כן", אני עונה, "ממתי אתה חולה? הבנתי, אז 5 גימלים בבית? מאיפה לאסוף אותך?"

מזל שאני בבית, אני אומרת לעצמי, יש לי בשר במקרר שאפשר להכין ממנו קציצות, הוא מאד אוהב אותן עם רוטב סמיך שאפשר לטבול בו את הלחם. אני יכולה להעמיד סיר על הגז עד שאצטרך לנסוע להביא אותו. את העיתון אני אקרא בסוף השבוע. בטח יהיה לי יותר זמן פנוי.