כשחכים
היה גור חתולים בן כמה ימים הוא הגיע אליו לאומנה של כמה חודשים בגלל בעיות בריאות. החתול היה זקוק להשגחה, נאסר עליו לצאת החוצה וקבל הרבה תרופות. זה היה קשוח מאד. בתקופה הזו השניים
התאהבו ומאז לא נפרדו. החתול אמנם גדל יפה אבל בעיות הבריאות הקשורות למערכת
החיסונית שלו לא חלפו. בכל פעם שהילד היה צריך להעדר מהבית לתקופה, היה צריך למצוא
לחתול סידור. בפעמים הקודמות העבירו אותו להשגחת חברים ולא פעם זה גרם להידרדרות
בבריאותו. החתול מאד מתוק ושופע אהבה אבל הוא גם חתיכת סיפור.
הפעם כשרצה
לנסוע החליט שהכי טוב שהחתול ישאר בבית והוא יסדר לו דוגיסיטר או קאטסיטר. מי שמע
שעושים בייביסיטר לחתול.. הוא מצא סידור נחמד אבל הסתבר שבאמצע נופל יום כיפור ואי
אפשר לבוא לכאן עם רכב.. כששיתף אותי בהתלבטות אמרתי שאני אבוא לחופשה אצלו בכיפור
ואשמח לדאוג לחתול.
וככה
מצאתי עצמי נוסעת בערב כיפור לעשות בייביסיטר לחתול במושב של שומרי מסורת (דתיים?)
בגליל.. אחרי שציידתי עצמי בכל מה שצריך, בעיקר אוכל, ספרים ומחשב, מוקפת בצימרים עם
שמות כמו: בקתת החלומות, צימר נוגעים בשמים, סוויטת אהבה בנוף, מערות אורחן התענוגות,
בקתות האושר, עברתי לסטייט אוף-מיינד של חופש.
בחצר שלו
בדיוק מבשילות התאנים שטעמן כטעם גן עדן. תכננתי לקרוא על המרפסת כשצלחת של
תאנים ממתיקה את החופש שלי. בכניסה לבית אני פוגשת את מלכה החתולה הגינג'ית. פעם
קודמת כשבאתי היתה בהריון, עכשו הגורים שלה מסתובבים בכל פינה.
אחרי שהתמקמתי
יצאתי החוצה לעשות סבוב על עץ התאנים. מלכה והגורים שלה נמו את שנתם על המרפסת. כשפתחתי
את הדלת כולם נבהלו וברחו. אחד הגורים שישן בפינה מאחורי הכורסא החומה, התבלבל ובמקום
לברוח לחצר, ברח הישר לתוך הבית, לתוך חדר השינה והתחבא מתחת למיטה.
לקחתי מטאטא
כדי לנסות להבריח אותו החוצה, אבל הוא ברח לפינה השניה מתחת למיטה. הזזתי את המיטה
הכבדה. היה חשוך שם. ארגזי האכסון שהיו שם לא אפשרו לאתר את הגור שברגע מסוים הבין
שטעה בגדול ולא הפסיק לילל. קול צרחותיו המייללות נשמע למרחקים. קערת המים ששמתי ליד
המיטה לא פיתתה אותו לצאת, גם לא החטיף שבדרך כלל מפתה את כולם. לא ידעתי מה
לעשות.
אחרי
כל מיני ניסיונות כושלים נוספים, מצאתי עצמי עומדת עם המטאטא באמצע החדר, הגור מילל
מתחת למיטה, אמא שלו עומדת בפתח הדלת ומיללת וכולנו אובדי עצות.. יום כיפור כבר
נכנס הרחוב דומם ואי אפשר להזעיק עזרה.
תרפי, אמרתי לעצמי, עכשו אין לך מה לעשות. חשבתי שהגור יתעייף וילך לישון ואז יהיה קצת שקט. דאגתי לו מאד. הוא קטן, איך
יאכל, אין לו מים, הוא יכול למות ואני אפילו לא אדע את זה. תגבורת אפשר להזעיק רק
כשיצא החג.. אמא שלו לא מפסיקה ליילל בחוץ. כל התכניות לקרוא בנחת, לכתוב קצת,
טלוויזיה.. השתנו ברגע. יש לי פה עניין שעלי לפתור ואין לי מושג מה אפשר לעשות.
כל כך התעייפתי מכל הארוע הזה שהחלטתי
ללכת לישון אבל היה לי קשה להרדם. המחשבות הציפו אותי. הלילה התנהל בריטואל שחזר על
עצמו. בהתחלה היה שקט ונרדמתי. בכל פעם שהסתובבתי במיטה הגור יילל. שמעתי אותו
עובר מצד אחד של תחתית המיטה אל הצד השני, עוצר ומיילל, שקט, אני מסתובבת, הגור מתחיל
ליילל שוב, אני מתעוררת, הוא שותק, מנסה מסתובבת והוא שוב מתחיל. סיוט. שמתי לב שבמהלך
הלילה הקול שלו נעשה צרוד וחלש יותר.
קצת
אחרי השעה ארבע הוא התעורר והתחיל מיילל שוב בקול חזק. חשבתי לעצמי שאולי זה כמו
אצל החולים הסופניים שלפני שהם מתים יש אצלם התאוששות ונדמה שהם חזרו לעצמם.. אחרי
זה כבר לא הצלחתי להרדם. קראתי קצת, הבוקר התחיל לעלות וקמתי מהמיטה.
החלטתי
לפתוח את כל הדלתות החוצה ולקוות שאחרי הלילה הזה הוא יאזור אומץ ויצא מתחת למיטה
אל החופש. אמא שלו עמדה בפתח הדלת. חשבתי שאולי כדאי לתת לה להכנס. היא נכנסה כשהיא מסתכלת
לעברי כל הזמן בחשש, הלכה לכיוון חדר השינה ותוך שניה יצאה משם כשהגור בעקבותיה. פשוט ככה. ברגע
מסויים הוא כשל מלכת ונשכב על הרצפה. היא חזרה אליו, תפסה אותו בשיניה באזור הצוואר
וגררה אותו החוצה.
בחוץ עמד על הרגליים ושניהם
נעלמו במורד השביל.