פעם אחרונה

שבת בבוקר. הוא אוסף את השטיח של האמבטיה. מסדר את הכסא, מרטיב את השיער, עוטף את עצמו במגבת ומחכה לי שאבוא. המגבת לא מספיקה לעטוף את גופו הערום למחצה. מהרווח של המגבת מבצבץ הגוף שלו. אני מסתכלת עליו. השיער צמח מאד מן הפעם האחרונה. כולו לבן. אני חושבת לעצמי שלבן וארוך זה שילוב לא מוצלח. העיניים שלו עוקבות אחרי בזמן שאני מחפשת את המספרים. למצוא אותם זה תמיד סיפור. אני תוהה מי מדרי הבית, חוץ ממני, צריך מספרים לתספורת? עכשיו אני מחפשת את המסרק ואת הכפכפים.
אני מנסה להיזכר מתי קבלתי על עצמי את התפקיד הזה של להיות המספרת שלו. אין לי שום זיכרון מהפעם הראשונה. זה בטח התחיל בימים ההם שחשבתי שאני רוצה לעשות בשבילו הכל. אחר כך כשאמרתי לו שימצא לו ספר, הוא אמר בפעם הבאה. כל פעם זה בפעם הבאה וככה זה נשאר עד היום. אחת לכמה שבועות הוא שואל אותי: "את מוכנה לספר אותי?" ואני מהנהנת בראשי ואומרת: "תתארגן, תכף אני מגיעה".

אני מסתכלת עליו. מקרוב אפשר לראות את השינויים את הצוואר שלו שהתעבה עם השנים, הקמטים שנוספו מהפעם הקודמת. כשמתסכלים מקרוב רואים איך הם חורצים בעור ומעמיקים. השיער הלבן שלו שמכסה רק חלק מהראש משווה לו מראה נאה.

אני מתחילה מאחור. השיער חלקו רטוב וחלקו נשאר יבש. השיער הרטוב רך. השיער היבש קשה.

"שיהיה קצר" הוא אומר לי.

"אני אגזור הכי קצר שאפשר" אני אומרת.

בכל פעם מחדש אני צריכה להיזכר איך עושים את זה. הפעם הקודמת היתה לפני יותר מחודשיים. אני מחזיקה את השערות בין האצבעות בשביל לגזור באותו גובה. בהתחלה זה תמיד הולך לאט. בפעם הקודמת שהוא ביקש קצר גזרתי את האצבע שלי. עכשיו אני נזהרת. אני מתחילה מצד ימין. קודם אני גומרת צד אחד ואחרי כך עוברת לצד השני. בסוף אני צריכה לעשות פס מאחור שיהיה ישר. העורף צימח שיער גם. 

"כבר לא נשאר לי הרבה שיער" הוא אומר

"אני לא רואה שינוי מהפעם הקודמת" אני עונה אבל האמת היא שבכל פעם שאני מספרת אותו אני שמה לב השער הולך מתמעט אבל כשמסתכלים מאחור זה לא נראה ככה.

אני מעיפה מבט חטוף במראה. צד ימין נראה קצר יותר מצד שמאל. השיער הלא רטוב קשה למגע. אני מתקנת ומתבוננת שוב, האורך נראה בסדר וגם הפס מאחור נראה בסדר. עכשיו אזור האוזניים. פה צריך לעבוד בזהירות וגם לדייק ששני הצדדים יהיו שווים ובאותו אורך. אני מסתכלת בצד ימין ומיישרת עוד קצת ואחר כך בשמאל ושוב מיישרת ושוב בימין. בפעם הקודמת חלמתי בדיוק באזור הזה ונחתכתי. גם עכשיו אני נסחפת לגמרי במחשבות ותוהה על הדברים המתקבעים להם במהלך החיים וכמה קשה לשנות את מה שהתרגלנו אליו. דברנו לא פעם על כך שיחפש לו ספר והוא אמר שיחפש אבל עד היום זה לא קרה, אני תוהה למה, אולי בגלל שלא לחצתי מספיק, מצד שני, זה ספור של 15-20 דקות. מה יש אם אקדיש לו את הזמן הזה פעם בכמה שבועות?

"תכף אני גומרת", אני אומרת כשאני עוברת קדימה.

לשיער מקדימה יש מגע אחר. הוא רך יותר, פחות צפוף ומדובלל. יש מקומות שבהם יש רק שערות ספורות ואין יותר מדי לעשות.

"אין לי כבר שערות" הוא אומר שוב תוך שהוא מתבונן ארוכות על הדמות שלו הנבטת אליו מהמראה שממול.

"לדעתי אין שינוי מהפעם הקודמת" אני חוזרת ואומרת ומציצה אליו תוך כדי כך, אני מזהה מבט של צער על השיער שאבד. אני תופסת את קבוצת השיער בין האצבעות כדי לגזור שיהיה ישר. מקדימה זה יותר חשוב. ממש לפני סיום אני בודקת שוב את קבוצת השיער המרדנית שבצד שמאל, מיישרת את כל הקדימה על המצח וגוזרת שיהיה פוני.

"הלוק הקצר מתאים לו", אני אומרת לעצמי.

"זהו", אני אומרת בקול.

הוא מישיר מבט למראה, מסתכל ארוכות ובודק מסביב כמה שהוא יכול לראות. אני מביאה לו מראה קטנה בשביל הזווית מאחור. הוא לא אומר כלום. המבט בעיניים שלו התרכך. נראה שהוא מרוצה.

"פעם קודמת אמרת שתמצא ספר" אני אומרת. "אתה רוצה שאני אעזור לך לחפש?"

"לא". הוא אומר לי. "אולי אלך לספר של שוקי".

"בסדר" אני אומרת, "תזכור שאמרתי לך שזו הפעם האחרונה".

כמה חודשים אחרי זה ראיתי אותו מזווית העין ברחוב. השיער שלו צמח מאד.