15 ימים בצפון קוריאה - פרק ראשון

רחוב מרכזי בפיונגיאנג, צפון קוריאה

ביום שני בשעה 12 בצהרים התייצבנו בשדה התעופה בבייג'ינג, ליד הדלפק של חברת התעופה הצפון-קוריאנית Air Koryo, לפגישה עם ג'וליה, בדרכנו לפיונגיאנג בירתה של קוריאה הצפונית. הייתי סקרנית לדעת מי יהיו חברינו לטיול הלא שגרתי הזה. כל שידעתי הוא שבקבוצה יש 17 אנשים מארצות שונות. לאט לאט התחילו אנשים להתקבץ סביב  ג'וליה והתחלנו להחליף משפטי היכרות מהוססים. ועוד בטרם ידענו מי הוא מי, התחילו בצ'ק-אין ובהתארגנות לקראת הטיסה לצפון קוריאה.

לדלפקי הבידוק לקראת הטיסה הגיעה גם נבחרת האתלטיקה של צפון קוריאה שחזרה ממשחקי אסיה שהתקיימו באינדונזיה. אולם הנוסעים היוצאים התמלא בעשרות בחורות תמירות ונאות מראה הלבושות במדי הייצוג של המדינה בצבע תכלת ולבן. התגובה הראשונית היתה להוציא מצלמה ולצלם. מיד קפצו עלינו מכל עבר אנשי בטחון ואמרו לנו שאסור לצלם. מי שצילם הורו לו מיד למחוק. לא תיארתי לעצמי שמעתה אילך "you are not allowed to take pictures here"  זו תהיה הוויה המרכזית של הביקור ב- Democratic people’s Republic of Korea או בקיצור DPRK.

חלק מנבחרת צפון קוריאה שחזרה ממשחקי אסיה בבידוק לפני העליה לטיסה

בנחיתה שוב נאסר עלינו לצלם. לאחר איסוף המזוודות מהמסוע, נדרש כל אחד להעביר את כל הציוד במכונת שיקוף ולהצהיר במכס על כל מכשיר אלקטרוני שהביא: מחשב, טלפון סלולארי, USB, מצלמה, IPAD, IPOD. ספרים וכל חומר כתוב אחר– זכו לבידוק מדוקדק ולסריקה חוזרת במכונת שיקוף כדי לוודא שאינם חומר אסור (תעמולה או חומר דתי). גם נבחרת הספורטאיות עברה בידוק דומה, הכל נבדק ונסרק. בחוץ כבר חיכו לספורטאיות ההורים הנרגשים, חלק מהם עם זרי פרחים צבעוניים מקסימים. עמדתי קרוב לספורטאית אחת שפגשה את משפחתה והופתעתי לגלות שכל סידורי הפרחים המקסימים האלה הם מפלסטיק.

חנות פרחים - הכל מפלסטיק

אגב נבחרת צפון קוריאה, במשחקי אסיה 2018 חלק נכבד מהספורטאים שעלו איתנו לטיסה זכו במדליות. צפון קריאה זכתה ב-37 מדליות: 12 - זהב; 12- כסף ו-13 מדליות ארד.

ההחלטה לנסוע לצפון קוריאה היתה ספונטנית לגמרי, כשממש במקרה שמנו לב שספטמבר זה חודש של חגים. בחרנו בחברה מחו"ל עימה היה לנו קשר בעבר, ג'וליה כתבה לנו שבתחילת ספטמבר יצא טיול של "פעם בחיים" לצפון קוריאה. זה נשמע לנו ממש מפתה והחלטנו שהולכים על זה.

בתיבת המייל שלנו התחילו להצטבר מסמכים הקשורים לנסיעה. "טיפים לצפון קוריאה" היא קראה להם. בין היתר נאמר שבמשך כל תקופת השהות בצפון קוריאה לא תהיה אפשרות לכל קשר עם העולם החיצוני. קו חוץ יהיו רק בחלק מן המקומות. כך גם לגבי שליחת מיילים. במילים אחרות שנתכונן למסע אחורה בזמן.

המחשבה על ניתוק מהעולם למשך יותר משבועיים קצת הפחידה אותי. אני כל כך מחוברת לאינטרנט, למיילים ולמידע און-ליין, מה אעשה שם בלי הוואטסאפ וכל אלה? הייתי מוטרדת מזה מאד. בזמן שנותר עד לנסיעה אספתי את כל תשבצי הסדוקו מהעיתונים היומיים של החודש האחרון, הטענתי לטלפון הנייד ספרים לקריאה וכמה ספרים לקחתי איתי לדרך. החלטתי לקחת גם מחשב נייד מתוך מחשבה שיהיה לא מעט זמן פנוי ושאוכל לכתוב שם. המציאות התבררה כאחרת ממה ששיערתי.

באולם הנוסעים הנכנסים, אנחנו פוגשים את המלווים שלנו: מיס Pak -תדריך באנגלית, מר Kim בגרמנית ומרLee  בצרפתית. בצפון קוריאה אי אפשר לטייל לבד. לאורך כל השהות אנחנו מלווים בשלושה מדריכים ונהג. אחת מסבירה בקדמת האוטובוס והשני מאחור מפקח על התיירים ועל המדריכה מקדימה, לוודא שהיא לא אומרת משהו שלא צריך להגיד. השלישי ידריך בשפה נוספת. כל המסלול וכל האתרים נבחרו בקפידה על ידי השלטונות ומאושרים על ידם, תכנית הטיולים קפדנית ומתוכננת לפי שעות. שום דבר לא ספונטני. על כל דבר צריך לדווח ועל כל שינוי יש לקבל אישור מראש. הכל מפוקח מבוקר ומתוזמן.

בטרמינל אין בכלל שירותים שאופייניים לשדות תעופה: אין דלפקים להחלפת כסף, להשכרת רכב ולסידורי תיירות שונים, ביציאה מנמל התעופה העולם מתהפך. כשאנחנו נוסעים לכיוון העיר אני שמה לב שאין פרסומות, אין תנועת כלי רכב בכביש, אין רעש, אין אופניים, אין בעלי חיים, אין מציאות כפי שאנו מכירים אותה. לאורך השדרות שבצדי הכביש היוצא לכיוון עיר הבירה הולכים בדממה אנשים לבושים בבגדים הנראים כמדים. חיילים חמושים בציוד מלא עומדים על המשמר, מוכנים לצאת ברגע אחד נגד כל מה שמאיים. הדרך זרועה בסיסמאות ענקיות הכתובות בקוריאנית באותיות לבנות ענקיות על רקע אדום. בדרך משדה התעופה המרוחק 25 ק"מ לעיר הבירה אנחנו שומעים על השדה כל מיני פרטים לא חשובים כמו מתי נבנה. אף אחד לא יגיד שהשדה הבינלאומי הזה משרת היום רק 2 -3 חברות תעופה, בקושי 4 טיסות ביום.

4 טיסות בינלאומיות ביום - שדה התעופה בפיוניאנג.

אחרי ההיכרות עם המדריכים, הנושא הראשון שעליו מדברים הם הוא הצילומים. מה מותר ומה אסור. מותר לצלם רק אנדרטאות ומייצגים, אסור לצלם מתקנים של כוחות הביטחון, אנשי צבא, שוטרים, אנשים בעבודתם, אנשים פרטיים. אסור לצלם אזורי בניה, אסור לצאת מאזור המלון ולהסתובב לבד, אסור לדבר עם מקומיים, אסור להעביר חומר דתי למקומיים, יש לכבד את התרבות ואת ההרגלים. לגבי תמונות של השליט ומשפחתו: יש להתייחס בכבוד לתמונותיהם. אסור לצלם אותם בתמונה חלקית או בתמונה שאיננה מכבדת אותם. כשמדובר על צילום פסלים, יש לצלם את הפסל כולו, כולל הבסיס. בקיצור הם מרשים כל מה שמשרת את האינטרסים של השלטון, להציג את צפון-קוריאה כמדינה שתענוג לחיות בה.

אנחנו מגיעים לעיר הבירה פיונגיאנג כמה ימים לפני אירועי ה-70 שנה להיווסדות המדינה, שיערכו ב-9.9. העיר מקושטת בדגלים בצבעי אדום. מרגישים את החגיגיות באוויר. מספרים שהולך להיות פה משהו גדול. בתכנית הטיול נכתב שנוכל להשתתף באירועים לרגל שנות ה-70 כולל ה-Mass Games מופע הראווה שיערך באצטדיון הגדול ביותר בעולם ובו 150,000 מקומות ישיבה. אחר כך התחלנו לשמוע שזה לא בטוח ולא יודעים אם הדבר יהיה אפשרי ונראה...

בדרך כלל כשאני מגיעה למקום זר אני אוהבת להתחבר למקום ולאנשים ברחוב, לחפש את בית הקפה המקומי, לצאת לרחוב, לטעום משהו מקומי. בצפון קוריאה אין דבר כזה. אי אפשר לצאת מהמלון. בכל יציאה תמיד מתלווה אליך מישהו מאחור, תמיד יהיה מי שיחזיר אותך בנימוס פנימה.

הטיול שאנחנו משתתפים בו מחולק ל-3 חלקים: את השבוע הראשון נבלה בפיונגיאנג וסביבותיה, כולל נסיעה להר קומאנגאן (הר היהלומים) בדרום ו-DMZ - אזור הגבול שבין שתי הקוריאות. בשבוע השני נטוס לצפון לאזור הר צ'ילבו, ואת הימים האחרונים נבלה באזור Raדon - אזור סחר חופשי האמור להיות משהו שדומה ברעיון להונג-קונג. נסיים את הטיול במעבר לסין בצפון ומשם בחזרה לבייג'ינג.

שלטי תעמולה באמצע השדה זה מראה שגרתי ונפוץ כאן

"אנחנו מאושרים" – זה היה המשפט הראשון שראיתי כאשר יצאנו משדה התעופה. הסיסמה הענקית הכתובה בקוריאנית תקועה באמצע השדות. גם אני מאושרת. אני נרגשת להיות כאן ומצפה מאד למה שאפגוש פה.

פרק שני - פיונגיאנג - מקום נחמד

פרק שלישי: נסענו לטייל מחוץ לעיר 

פרק רביעי: ארמון השמש או בקיצור המוזוליאום

פרק חמישי : Mass games או התמונה הגדולה ביותר בעולם

פרק שישי: "חשוב, דבר ופעל כמו מנהיגנו היקרים והאהובים" או איך נראה פולחן אישיות מקרוב

פרק שביעי: "אלולא המנהיגים לא היינו קיימים" - עוד על פולחן האישיות

פרק שמיני - צפון קוריאה מזווית אישית

פרק תשיעי: טסנו לצפון

פרק עשירי: צפון עם טעם של עולם אחר

פרק אחר עשרה: צפון קוריאה - סוף הסיפור

למה נסעתי לקוריץ -פרק אחרון

הנסיעה שלי לקוריץ התחילה באופן מקרי. לא היתה לי כל תכנית לנסוע לקוריץ, לא היתה לי מחשבה כזו, אף פעם לא חשבתי שצריך לנסוע לשם, עד שנתקלתי ממש במקרה, בדף הפייסבוק של ארגון יוצאי קוריץ וקראתי שנוסעים לשם. ואז בשנה אחת התברר לי שכבר מאוחר מדי ורשימת הנוסעים נסגרה ובשנה אחרת כבר ידעתי ששוב נוסעים ועכשיו אפשר לנסוע.

ואז לגמרי בלי לחשוב אמרתי שכעת זה הזמן וכשספרתי במשפחה שאלו אותי מה יש לחפש שם. והאמת היא שלא היתה לי תשובה אבל בפנים עמוק הרגשתי שזה מחלחל בי ככה שלא הפסקתי לחשוב על זה והרגשתי שאני חייבת לנסוע. ומצד שני היתה בי רתיעה מפני המקום הזה, מפני המדינה הזו שסוחבת איתה כל כך הרבה משקעים הקשורים בי.

ואחר כך התחילו סביב הנסיעה הזו כל מיני סיפורים. אנשים שאלו אותי לאן אני נוסעת וכשאמרתי קוריץ התחילו לשאול שאלות ושמתי לב שאחרי הרבה שנים שלא דברתי על המשפחה שלי ועל אבא אני מדברת עליו הרבה ועולים בי כל מיני זכרונות ילדות וזה היה מאד נעים. וספרתי את הספורים האלה לא רק לחברים הקרובים אלא גם לאנשים במעגלים רחוקים יותר, וגם הם גילו התעניינות ושאלו אותי הרבה שאלות שהרבה שנים לא נשאלתי ופתאום קוריץ נעשתה מוחשית יותר בתוכי ויותר ויותר גדלו גם הרתיעה וגם ההרגשה הברורה מאד, החדה מאד, שלקוריץ אני חייבת לנסוע.

והתחלתי לקרוא על קוריץ ועל ווהלין, בספר קוריץ, בעבודה שכתבתי על הספר, חיפשתי בספרים אחרים וראיתי את הסרט והרגשתי שזה נהיה ממש דיבוק, שכמה שאני קוראת אני רוצה לדעת יותר. והיו אנשים שאמרו לי, הרי ממילא לא תמצאי שם שום דבר ועברו יותר משבעים שנה ומה יש לך לחפש בקוריץ ומהצד השני היו כאלה שאמרו שגם הם היו נוסעים, רק כדי לראות את הבית, את הרחוב, איפה גר האבא שלך וההורים שלו ולשמוע סיפורי ילדות, ומתוך דבריהם הייתי שומעת את הגעגועים שלהם ושלי. געגועים שלא יתוארו.

אחר כך התברר לי שלכל אחד יש מין קשר כזה לאוקראינה ולווהלין. אנשים שאני מכירה שנים ושלא ידעתי על הקשר הזה שלהם לווהלין. שספרו לי על ההורים שלהם, על העיירה שבה נולד האבא, וכל אחד יש  לו סיפור אחר וגעגוע אחר ומעגל בתוך מעגל. אנשים שאני מכירה שנים שבכלל לא ידעתי שיש להם קשר גם לפולין למלחמה, לאוקראינה, ואני שומעת עוד ספורים של געגוע ושל רצון לדעת. ממש כמו אצלי.

ובכל התקופה הזו של לפני הנסיעה הייתי בתוך איזו מערבולת של געגועים ושל זכרונות ושל מחשבות ושל שאלות, לאן ניסע ומה נראה ואת מי נפגוש במקום זה שפעם גרו בו אלפים והיום לא נשאר בו אף יהודי אחד. ורציתי לראות מקרוב איזו ילדות היתה לאבא שלי ואיפה חי וחלם וחשב שיהיו לו חיים טובים ואיפה נגמרו התקוות והתחיל הפרק השני של חייו אחרי כל הזוועות האלה.

מהבית יצאתי ביום חם וחשבתי שכמה טוב שעוד מעט אנחת בארץ שיורד בה גשם בקיץ ובדרך הודיעו שהרכבת עוצרת בנתניה בגלל שביתת הנכים וחשבתי שכבר לא אגיע לטיסה ואז שביתת הנכים נגמרה והרכבת חזרה לנסוע. וכשיצאנו מהטרמינל בשעת לילה, העיר כבר כמעט והלכה לישון. הרחובות היו די ריקים והיתה בי מין תחושת ריקנות שלא ידעתי מה ימלא אותה.

עץ המשפחה - סיפור - חלק ראשון

שם המשפחה שלי מבית אבא, הוא שם לא נפוץ במיוחד ובעל צליל פולני מאד. אף פעם לא ידעתי מה הפירוש שלו או מה המשמעות שלו. מפעם לפעם עברה בי המחשבה שצריך לשבת עם אבא ולשאול, אבל את אבא שלי כבר לא הספקתי לשאול. בטרם מלאו לי שלושים הוא מת. אחר כך אמרתי שכשיהיה לי זמן אדבר עם אמא, היא תספר לי הכל ואני ארשום בצורה מסודרת. אבל יום אחד אחרי ארוחת ראש השנה היא הרגישה לא טוב ולמחרת אשפזנו אותה בבית חולים. כשבאתי לשבת איתה בבית החולים חשבתי שאולי עכשיו יהיה לנו זמן לדבר. מהר מאד הכרתה התערפלה ובערב יום כיפור היא נפטרה.

אמא הספיקה לספר קצת על המשפחה של אבא אבל כשהוא בא לשאול אותי על המשפחה וביקש קצת יותר פרטים, כמו מי קשור למי ומה טיב הקשר לא כל כך ידעתי מה לענות. יש לי רעיון, אמר, נבנה עץ משפחה אולי זה יעשה לנו סדר בדברים ואני הסכמתי מבלי לדעת לאן אני נכנסת.

החלטנו לפנות ערב אחד ולהתחיל. תוך כדי שאנחנו בונים את העץ הוא שאל לא פעם 'את בטוחה' ואני מוצאת עצמי שותקת, לפעמים אומרת שאני לא בטוחה, לא משוכנעת שזה נכון והרבה פעמים אומרת שאני לא ממש יודעת. 'את מי אפשר לשאול' הוא שואל אותי ואני מתפתלת בתוך עצמי בחיפוש אחרי תשובה שתישמע טוב, אבל אין לי תשובה כזו. אין לי תשובה לשאלות הכי פשוטות: שמות, כמה אחים היו לאבא, איך מתו. כלום. בתוכי מתגנבת השאלה איך יתכן שאף פעם לא שאלתי. היה לי נוח במה שאני יודעת על המשפחה הקטנה שלנו. הכל היה ברור: אבא, אמא, שתי בנות. אין סבא וסבתא מהצד שלו ואין מהצד שלה. אין סיפורים מסובכים של דודים ובני דודים ובנים של בני דודים וסכסוכים בין אחים על ירושות כמו ששמעתי אצל אחרים. הכל פשוט. ומאז שעברתי לגור רחוק מכולם גם המעט הזה הצטמצם מאד והסתובב סביב אבא שלי ואמא שלי, אחותי והילדים שלה. המרחק מחולל פלאים. הוא גם מרחיק וגם מאפשר להגיד שזה בסדר.

אחרי שהוא הלך הקלדתי אותו באינטרנט בתקווה שמשהו יצוץ. החיפוש העלה את שמו של בן דוד של אבא שלי, שהיה כמעט היחיד שנותר מהמשפחה כולה. אותו ואת משפחתו הכרתי היטב. קיוויתי שעוד משהו חדש יצוץ, רמז למשהו שאני עוד לא יודעת, אבל זה לא קרה. באחד הפורומים לחיפושי קרובים מצאתי שאותו בן-דוד מחפש גם הוא קרובים. הוא שאל שם שאלה על המשפחה. אף אחד לא ענה לו.

אחותי ואני נולדנו כאן בארץ וגדלנו בשכונה שהיתה כולה פליטי שואה מארצות שונות, מרביתם אנשים ללא משפחה, עם מספר חקוק על הזרוע. אנחנו היינו הדור החדש שנולד כאן. 'הבנות שלי סברס' אמא היתה אומרת בגאווה והתכוונה שאנחנו צבריות. בבית לא היו סממני שואה חוץ מהיידיש שבה הורי דברו ביניהם וממנה סלדתי, וחוץ מהספר השחור העבה שאבא שלי לא נתן לאף אחד לגעת בו. את הספר הוא שמר במגירה נעולה במפתח בארון בחדר השינה שלהם ורק לו היתה גישה למגירה הזו. פעם אחת ראיתי היכן הוא מחביא את המפתח. למחרת כשחזרתי מבית הספר ואמא לא היתה בבית, נעלתי את דלת הכניסה ולקחתי את המפתח. הלב שלי  פעם בחוזקה. כשפתחתי את המגירה. היו שם מיני ניירות ותעודות בשפה זרה וגם כמה מדליות. עליהם היה מונח הספר השחור שאבא שלי קרא בו מדי פעם בפינת האוכל. הסתכלתי בניירות נזהרת שלא לשנות את הסדר, כשהוצאתי את הספר מהמגירה נפלו ממנו כמה תמונות, של נשים וילדים. בתמונה אחת הוא היה מצולם עם אחת הנשים. הוא נראה מאד צעיר. דפדפתי בספר מהר לפני שאמא שלי תגיע הביתה. בין הדפים היו סימניות מבית החרושת בניטקס שבו הוא עבד באותה תקופה וגם פתקאות בכתב יד ביידיש. אחרי כמה דקות החזרתי את הספר למגירה ואת המפתח למקום המחבוא וכשרצתי לפתוח את דלת הכניסה אמא שלי הגיעה. "קרה משהו?" היא שאלה. "לא" עניתי לה והלכתי משם כדי שההתרגשות שלי לא תסגיר אותי.

אל הספר השחור הזה, ספר הזיכרון של העיירה של אבא שלי, קוריץ, חזרתי עכשיו. מאתיים עמודים מתוך השבע מאות שיש בספר הם רשימה הולכת ומתמשכת של שמות בני העיירה שלו שנספו בשואה. רשימות ארוכות של שמות לפי משפחות. בתוכן מצאתי את רשימת שמות עם שם המשפחה של אבי. בתוכו מצאתי גם את התמונות.

שעה ארוכה עיינתי בספר בניסיון להבין את קשרי המשפחה שבין השמות. אבא ואמא, מי אח של מי, בני הדודים. נזכרתי בביקור שעשיתי לפני כמה שנים במוזיאון השואה בברלין. התפעלתי שם מסיפורי המשפחות דרכן הוצגה השואה ומהחיבור שלהם למפעל ההנצחה של "יד ושם". דמיינתי את עצמי בונה ספור משפחתי כזה גם על המשפחה שלי מתוך הפרטים שנאסוף. אבל עם הפרטים המעטים שיש לי עכשיו קשה לעשות סדר ולהבין את הקשרים. השעה היתה כבר כמעט שלוש לפנות בוקר כשהחלטתי לבקר באתר האינטרנט של "יד ושם".

בציפייה דרוכה הקלדתי את שם המשפחה שלי במאגר השמות. תוך שניות המסך התמלא ברשימה ארוכה עם שם המשפחה 'ליניק' ודפי-עדות. על כמה מהדפים גיליתי במפתיע את החתימה של אבא שלי. אלה היו דפי-עד שהוא מילא על הוריו ואחיו. החתימה הזו היתה בדיוק כמו זו שהיה חותם לי על התעודות שהבאתי מבית הספר. במהירות התחלתי לאסוף  את הפרטים והשמות ולעשות רשימות. תוך זמן קצר התהווה לי עץ משפחה קטן. בשלוש לפנות בוקר 'נבראה' לי משפחה וכשעלה הבוקר כבר ידעתי איך קוראים לסבא שלי, מתי הוא נולד, על שם מי נקראה אחותי, כמה אחים היו לו, ומתי כולם מתו ואיך. בשש בבוקר כתבתי לרם במייל שמצאתי את המשפחה שלנו ביד ושם. 

הפריחה המשגעת הזו

השבוע נסעתי בכביש 6. הנסיעה בכביש הזה תמיד מפתיעה אותי. הכביש הזה מאד מושקע מבחינת השמירה על הסביבה והצומח והנסיעה תמיד צופנת בחובה המון הפתעות. השבוע הפתיעו אותי החצבים שפרחו להם במרכז הכביש באיי התנועה, לאורך כל הדרך. המוני חצבים פרחו להם באמצע הדרך. הכמויות שיש שם מרשימות בהחלט. המונים.

הפריחה שלהם כל כך בלטה על רגע הצבעים הדהויים של הקיץ. לרגע זה נראה לי קצת מוזר כי החצב, לפי מה שלימדו אותנו, מבשר את הסתיו. מישהו ראה פה סתיו בימים האחרונים? אני לא. ובכל אופן החצב הוא כזה. כשהוא פורח זה אומר שאנחנו צריכים לשים לב לכל מיני שינויים קטנים: הימים כבר מתקצרים, העננים נעשים יותר כבדים, באוויר יש קרירות אחרת ובבוקר יש המון טל.

אבל זו לא הסיבה שאני כותבת על החצבים.

הדבר הכי מעניין בחצב זה שהוא פורח בתקופה שבה הטבע נמצא במצב הכי ירוד שלו, בזמן שבו הכל נפול דהוי כמוש צהוב ועייף. הוא כמעט הפרח היחידי שפורח בתקופה הזו של השנה. הוא בלעדי. ובגלל שהוא בלעדי בשטח זה מעניק לו יתרון עצום. הוא זוכה להמון ביקורים של כל מיני חרקים שרק מחפשים להם פרחים להתנפל עליהם.

ואיך הוא הגיע לבלעדיות הזו? זה לא סתם משהו מקרי. זו תוצאה של תכנון קפדני ויסודי, עבודה רצינית והשקעה לאורך זמן.

במשך החורף צמח החצב דואג לאסוף מים וחומרי מזון בבצל הענק ובשורשים שלו הנמצאים בתוך האדמה. כל זה כדי שבבוא הזמן הוא יצליח לספק לעמוד הפריחה מזון ומים לתקופה של שלושה שבועות (לפחות) של הפריחה. ואז הוא זוכה לבלעדיות ולביקורים מכאלה שרק מתים למצוא איזה פרח להתנפל עליו ולמצוץ את צופו.

כנראה שלהיות בלעדי זה לא דבר פשוט. זה משהו שצריך להשקיע בו, להתכונן אליו ולהכין את עצמך היטב היטב במשך תקופה ארוכה.

וכשאתה בלעדי באמת - אתה זוכה בכל הקופה וכל החרקים באים אליך.

הרבה פעמים חולפים לי רעיונות בראש על כל מיני דברים שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. אבל אני לא עושה עם זה כלום.

יש תחום שבו אני יודעת שיש לי יתרון די גדול. אני יודעת את זה מעבודתי בשטח. ראיתי שיש לזה ביקוש אבל זה דורש השקעה רבה להבנות את הדברים ולהוציא אותם לפועל כדי שהפירות שאקטוף יהיו שווים את ההשקעה.

בראש יש לי כבר תכנית פעולה. בקיץ הזה ראיתי את עצמי מתחילה לעבוד על זה...

איכשהו בסוף, אני מקבלת רגליים קרות....

כנראה שאני צריכה לראות יותר חצבים..

השמש זרחה, החיטה פרחה והשוחט שחט (ביאליק)

קוריץ בלי יהודים זה מצלצל כמו משהו שקשה לתפוס אותו, במיוחד אחרי שידעתי שבמקום הזה היתה קהילה יהודית מפוארת במשך עשרות שנים.

אני מסתכלת על מפת ווהלין. במפה יש עשרות רבות של נקודות בהן היו קהילות יהודיות פורחות. בכמה מהן נותרה היום קהילה יהודית? חיים ואליזבטה שנוסעים איתנו, מספרים שהם היו אחרוני היהודים שעזבו את קוריץ ועברו לגור בז'יטומיר. מה נשאר בקוריץ מכל העבר המפואר שלה?  יהודים חיו פה חיים יהודיים שלמים במשך עשרות רבות של שנים. היה חינוך יהודי ותרבות ומוסדות דת והווי יהודי. כלום לא נשאר מזה היום.

אמנם ידעתי את זה לפי שהגעתי לקוריץ, אבל כשמסתובבים ברחובות זה מכה בפנים ואי אפשר להשתחרר מזה לרגע אחד. בוודאי היו פה חנויות עם כתובות ביידיש ואותיות ביידיש. שום דבר מזה לא נשאר היום. שום רמז לעבר המפואר שהיה פה. אם היה נשאר משהו, היינו רואים. הכל נראה חדש ומחודש וזה מעצים עוד יותר את התחושה שקוריץ היא בלי יהודים. עקרו את כולם, עקרו מן השורש ולא השאירו לא רחוב ולא דרך אפילו לא רחוב אחד הרוס, כאילו לא היו מעולם. רק בתים בודדים שאנשים מזהים שהיו שייכים למשפחה שלהם. נשאר בית קברות ישן ושרידי המקווה שהופצץ.

לפני נתוני מרכז המידע של יד ושם, לפני המלחמה היו בקוריץ כ-4,900 יהודים. באקציה הראשונה באוגוסט 1941 - נרצחו 460 גברים; באקציה השנייה בחג שבועות 1942 – נרצחו 2200 אנשים; ובשלישית, בספטמבר 1942 – 1500 אנשים. האחרים שלא חוסלו באקציות השונות, ברחו, התגייסו לשורות הפרטיזנים, התגייסו לצבא וחלק מהם לא חזרו. אם נשארו היהודים במקום אלה רק אנשים בודדים. פה יש אחד ושם יש אחד אבל הרושם הכי חזק שלי הוא שכל מחוז ווהלין זהו בית קברות אחד גדול.

בית הקברות היהודי שבו קבורים עשרות מבני משפחותינו מוזנח ופרוץ לכל. עשרות מצבות נשדדו מפה כדי לשמש אבני דרך בחצרות מלאות הבוץ. המצבות שנותרו שוכבות על הקרקע ורק חלק קטן מהן עומד כפי שצריך להיות. קשה לשוטט כאן. בקושי אפשר לקרוא את הכתוב על המצבות שעומדות. הצמחיה משתלטת על הכל. בלי הניקיון שמבצעים פה מפעם לפעם, במימון של כספי ארגון קוריץ – המקום הזה היה נעלם לגמרי.

כבר אמרתי שווהלין היא בית קברות אחד גדול. אבל הכי גרוע אלה קברי האחים. בורות המוות.

בחמישה ימים בהם היינו בווהלין, היינו בשבעה בורות מוות: סוסניק ליד רובנו, קוזאק ושיטני ליד קוריץ, לודוויפול, בור המוות של מזיריטש בסלש, ובאבי יאר. לסוכובולה הגענו ממש קרוב אבל לא הצלחנו להגיע למצבות עצמן בגלל השלוליות הענקיות והבוץ.

בורות המוות הומצאו על ידי הכיבוש הגרמני ששכלל אותה ביחד עם האוכלוסייה האוקראינית המקומית. מחוץ לישוב נחפר בור גדול אליו הובלו היהודים ונרצחו. מהבורות האלה כמעט אף אחד לא נותר בחיים.

בור המוות של סוסניק משתרע על מורד הגבעה. בגלל הגשמים והסחף של האדמה אפשר לראות פה ושם עצמות שנחשפו. זוועה. פשוט ככה. אנחנו נוסעים לבורות המוות של קוזאק. האוטובוס עוצר הנהג אומר שיותר הוא לא יכול ומכאן אנחנו הולכים ברגל. בדיוק באותה הדרך בה הלכו האנשים אל מותם בערב שבועות 1942, בהבדל קטן, הם הלכו ברגל יותר משבעה קילומטר אנחנו הלכנו רק שניים. בסוף השביל בקצה היער, עומדת מצבה ומאחוריה שטח גדול חשוף "אלה בורות הרצח" אומרים וותיקי המבקרים פה שבינינו, שבאים כבר בפעם השלישית והרביעית והחמישית וגם יותר. מצד שמאל עוד מצבה, יהודה אומר שזה הבור של הילדים. בצד השני של השביל עוד מצבה.

לפה הלכו האנשים בשיירות ברגל, כאן ירו בהם וזרקו אותם אחד על השני כמו אשפה כמו זבל כמו אשפה כמו זבל כמו אשפה כמו זבל. משפחות שלמות גברים, נשים וילדים בני ארבע ובני עשר וגם בני שש עשרה, לפני הבור הפשיטו אותם עירומים, סדרו בשורות, ששה בשורה וירו. גם מי שנפצע ונשאר בחיים נקבר בחיים. בודדים שהצליחו להינצל מן המוות הנורא הזה. את הבגדים מיינו לפי גברים נשים וילדים, העלו אותם על העגלות והחזירו אותם לעיירה כדי לחלק לאנשים.

מישא גילדנמן כתב על זה: "מפי שומר היער הסמוך לבורות נודעו אחר כך פרטים מזעזעים: הקורבנות נצטוו לפשוט את מלבושיהם וכותנותיהם. לבור אחד הובלו הגברים ולשני נשים וילדים, והועברו דרך מעבר צר. כל ששה שהוכנסו לבור נצטוו להשתטח כשהפנים לארץ וכך נורו ששה ששה. עד שעה 2 הובלו טרנספורטים חדשים וב-3 בערך נגמרה השמדתם. בשעה 4 אחר הצהרים הגיעה הפקודה על סיום האקציה. 1600 נשים וילדים מילאו בור אחד ו-600 גברים מלאו מחצית הבור השני. אותו יום נרצחו 2200 בני קוריץ ומקומם בשני קברות האחים ליד הכפר קוזאק"

אנחנו מניחים את הדגל, אומרים קדיש, קוראים קטעי זכרון, מדליקים נרות, ומתייחדים כמה רגעים עם זכר הנרצחים. המחשבות על הרגעים האחרונים של המשפחה של אבא מציפות אותי.

עכשיו נוסעים לשיטני, יערות עבותים של עצי צפצפה, ועוד עצים שאני לא מזהה שכורתים אותם עכשיו. אינסוף יערות. נגמר יער ומתחיל יער נגמר יער ומתחיל יער. מעט מאד תנועה, ובתוך היער הזה עוד מצבה. מאחוריה תלולית עפר. מאות יהודים נרצחו פה והושלכו לבור הזה שבתוך הנוף הפסטוראלי הזה. אף אחד לא שמע את הצעקות שלהם. גם עכשיו הנוף פסטוראלי, הכל שקט מסביב. כשרצחו פה מאות יהודים הכל היה רוגע ושקט מסביב. שום דבר לא יכול להפריע לשקט הזה.

בתוך קרחת היער הזו אנחנו מתהלכים סביב הקבר הגדול הזה, נושאים תפילה, מדליקים נרות זכרון, והכל נבלע בתוך השקט הזה.

בדרך חזרה אנחנו עוצרים בוודניק בנקודה שבה הרגו את אח של יוכבד. יוכבד מדליקה נר זכרון ותפילת יזכור לנשמתו.

אנחנו חוזרים לקוריץ. ארבעה ימים שאנחנו מסתובבים במקום והנוף כבר מוכר לנו. בתים קטנים ישנים, עץ משולב באבן, ארובות, מרפסות, גינת ירק קטנה ליד כל בית, עצי פרי עמוסי פירות, שכונות קטנות עם חלקות אדמה קטנות שמגדלים בהם ירקות ופרחים. כל הדרך יערות ופרחים. ובסיבוב של כל רחוב יש קפליצ'קה, דוכן תפילה קטן להולכים ברגל שבו שזורים זרים וסרטים ופרחים לאם הקדושה או לבן הקדוש ושדרות עצי צפצפה עם הגזעים הלבנים הדקים, ופה ושם איכרים שנוסעים עם העגלות שלהם ופרות רועות באחו, קצת תרנגולות וברווזים שטים בנחל ושדרות שדרות של עצים ויערות. ובתים שהם חצי חצי, מצד אחד גרה המשפחה ומהצד השני האורווה וכל החי, התרנגולות הסוסים והפרות.

הנוף הכפרי הזה שלפני כמה ימים היה זר, עכשיו הופך להיות מוכר ופתאום זה חודר לעצמות שככה בדיוק גרו המשפחות שלנו, ככה בדיוק נראתה הילדות שלהם, והילדות של ההורים שלהם, זה משהו שאין לו שם אבל הוא מאד מוחשי. וכל הדרך כשאנחנו נוסעים ברחוב הראשי של קוריץ, או בעיירות הקטנות האחרות, יש מעט תנועה, המכוניות הישנות והכפריים בעגלות ובאופניים, הכביש צר וישן והבתים הקטנים עם הווילונות הלבנים שעליהם הלבישו את צינורות הגז הכתומים של ההסקה. הכל כל כך פסטוראלי והרוגע מסביב והשקט מסביב וככה היה גם בימים שבהם חסלו פה מאות יהודים וזרקו אותם למות בבורות הענקיים מחוץ לכפר.