סבא שלי או האיש על האופנוע

הסיפור על נישואיו הפיקטיביים של משה דיין לפליטה שהיתה זקוקה לסרטיפיקט כדי שלא תאלץ לחזור לאוסטריה וגורלה עלול יהיה להיחרץ לשבט כגורל רבים מהנותרים, הזכיר לי את הספור של סבא שלי יהודה.

גם אני, כמו עופר אדרת - נקמת הארכיון, אוהבת לחטט בארכיונים. השיטוטים האלה הם כמו כתב חידה. מסמך אחד מוביל למסמך אחר וכל רמז הוא מפתח לעולם שלם ורחב שנחשף בפניך. קשה לתאר את התחושה כשאת מגלה בשעה 2 לפנות בוקר תעודה מקורית הנושאת את השמות של בני משפחתך.. ברגע הזה שבו המסמך נחשף לנגד עיניך הלב רועד מהתרגשות ואת עטה על המידע כמוצאת שלל יקר. הצרה היא שבשעה הזו אין לך בדיוק את מי לשתף בגילוי הזה ואת בקושי מצליחה להירדם מרוב התרגשות, מחכה בחוסר סבלנות שהבוקר כבר יעלה ותוכלי לשתף את העולם במה שמצאת.

בשיטוטים האלה נחשפו בפני לא מעט אוצרות משפחתיים: מצאתי את הדרכונים של הורי  בארכיון הסוכנות היהודית וכך יכולתי לדעת איך קבלו אישור להגיע לארץ וכיצד הגיעו. בארכיון הציוני המרכזי מצאתי בקשות לרישיון עליה לישראל עבור האחים של אמא שלי ודפי העד באתר יד ושם אפשרו לי לבנות את עץ המשפחה. אבל את התעודה המפתיעה ביותר מצאתי בארכיון העמותה למחקר גנאלוגי בישראל.

********

כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לנסוע עם אמא שלי לבקר את דודה מרים בתל אביב. דודה מרים, מרחוב החלוצים לא היתה באמת דודה שלי. באותם זמנים כל מי שהיה מכר מהעיר או מהאזור ממנו באו אמא שלי או אבא שלי קבל ישר את הכינוי דוד וזה לא משנה אם הכירו קודם או לא. מכיוון שלאף אחד לא היתה משפחה בארץ, אז כל הרחוקים נעשו קרובים והפכו דודים. לא פעם באו לביקור אצלנו בבית אנשים שלדברי אמא "הם מהעיר שלי", ומיד הפכו דודים. זה היה הפתרון שהומצא במקום לספק הסברים "מאיפה בדיוק אנחנו מכירים" ולכן הנחתי שככה היה גם עם דודה מרים.

דודה מרים היתה מבוגרת מאמא שלי. בנסיעות לתל אביב, ביקרנו אותה הרבה פעמים ואני זוכרת שהקשר ביניהן היה טוב. בראש השנה היינו שולחים לה שנה טובה בדואר והיא היתה שולחת לנו בחזרה. בביקורים האלה הכרנו גם את בעלה אוסקר ואת אברהם, הבן שלה שהתחתן עם חנה ומאוחר יותר גם את הילדים שנולדו להם, איתם הייתי משחקת כשהיינו באים לביקורים אצלם.   

********

סבא שלי יהודה, שאני נקראת על שמו, עזב את משפחתו במולדובה בשנות ה-30 והגיע לפלשתינה, כדי להשיג סרטיפיקטים עבור משפחתו שיוכלו לבוא לכאן. הסרטיפיקט אפשר להיכנס לפלשתינה באופן חוקי ולהישאר כאן ובהמשך איפשר להגיש בקשה להתאזרח בארץ.

בארכיון הציוני המרכזי, מצאתי בקשה לרישיון עליה, בכתב ידו של סבא, מה-17 באפריל 1946, עבור אחד מבניו. בטופס מילא פרטים על עצמו ושילם מיסים לגופים שונים בכדי לקבל רישיון עליה. עוד כתוב שם כי יהיה עליו לדאוג, למגורים, לפרנסה וכלכלה של מי שיגיע על חשבונו וגם להחזיר לסוכנות את כל ההוצאות הקשורות בעליה לארץ של הקרוב שהוזמן על ידו.

מהפרטים בטופס למדתי שהוא הגיע כתייר לחיפה בשנת 1935. בשנת 1946, מועד מילוי הבקשה, הוא עוד לא התאזרח. הסטטוס שלו בזמן הזה היה "בלתי לגאלי". הוא מציין שהוא נמצא בארץ לבד, בלי משפחה. בטופס מצוינת כתובתו בתל אביב, רחוב שד"ל 8, שהוא עוסק ברוכלות וההכנסה החודשית שלו היא 30.40 מא"י (מיל ארץ ישראלי) לחודש.

בעת הגשת הבקשה הוא שילם 200 מא"י (מיל ארץ ישראלי) למגבית ההתגייסות וההצלה של הסוכנות היהודית – תשלום לטובת מטרות סוציאליות, תרומה של 10 מא"י לקרן היסוד וגם תרומה של 10 מא"י לקרן הקיימת. מעמסה כבדה מאד בשביל מי שמרוויח 30 מא"י לחודש...

******

לילה אחד, בעודי משוטטת בארכיונים שונים, אוספת מידע בשביל עץ המשפחה, התגלגל לידי מסמך הנושא את שמו של סבא שלי יהודה לייב בארכיון העמותה למחקר גנאלוגי בישראל (IGRA).

מה רבה היתה הפתעתי לגלות תעודת נישואין של סבא שלי יהודה, מהרבנות הראשית בתל אביב. בדקתי היטב את הפרטים. באותה תקופה עוד טרם הונהגה השיטה של מספרי זהות, אז בדקתי את שמות ההורים, שם האב שם האם – הכל נכון. תאריך הנישואין 14.7.1946. ומי הכלה? הכלה היא אותה דודה מרים מהביקורים בתל אביב..

נפעמת מן הגילוי, לא הצלחתי לעצום עין בלילה. בבוקר מוקדם שלחתי את ההעתק תעודת הנישואין לבת דודתי עינת שגרה עם סבתא שלנו כל השנים עד שעלו ארצה בשנת 1973, ושאלתי אותה אם היא יודעת משהו על זה. "אני המומה" עונה לי עינת. ידענו שסבא נסע להביא סרטיפיקטים אבל לא היה לנו מושג על זה שהוא התחתן בישראל עם אשה אחרת. אף אחד גם לא ידע שהם התגרשו. "סבתא לא אמרה לנו כלום" כתבה לי. גם אמא שלי לא אמרה מילה על זה שדודה מרים היא בעצם אשתו של אבא שלה או אולי האמא החורגת שלה...

מכיוון שלא נשאר את מי לשאול אני מעלה פה כל מיני השערות שמתבססות על המסמכים שמצאתי.

חיטוט נוסף בארכיון גילה בקשה להתאזרחות בפלשתינה של אברהם, בנה של מרים, בחודש ספטמבר 1946. ככל הנראה, אמא שלו, היא דודה מרים, הגיעה לארץ באופן חוקי, ולכן בנה יכול היה להגיש בקשה להתאזרחות.

ואולי זה גם מה שקרה עם סבא שלי שגילה את סוד הנישואים לצורך קבלת סרטיפיקט. מכיוון שעד שנת 1946 הוא לא הצליח לשנות את מעמדו החוקי בארץ ישראל, ועדיין היה "בלתי לגאלי", הנישואים למרים, שהיתה אלמנה, היו סדור טוב כדי לזכות במעמד הנכסף, דבר שהיה ככל הנראה מאד מקובל באותה תקופה.

ממעט המכתבים שנשארו ממנו עולה כי גם אם הקשר ביניהם התחיל על רקע ההיכרות המוקדמת בעיירה ממנה באו שניהם, בהמשך הוא התפתח לקשר חם וטוב. הוא עזב את דירתו ברחוב שד"ל ועבר לחיות איתה ברחוב החלוצים. כשאמא שלי עלתה לארץ בשנת 1948 – היא מצאה אותו חי באושר בזרועותיה של  דודה מרים...

כמה מצער שהאושר הזה החזיק מעמד תקופה קצרה. בחודש ינואר 1949 הוא נהרג בתאונת אופנוע ברחובות תל אביב.

 * לזכרו של סבא שלי שנהרג ב-23.1.1949. בן 49 היה במותו

נוסעת בעקבות הזכרונות

 

בקיץ 2018 נסעתי לעיירה שבה גדל אבי. הנסיעה שלי לקוריץ התחילה באופן מקרי. לא היתה לי כל תכנית לנסוע לקוריץ, לא היתה לי מחשבה כזו, אף פעם לא חשבתי שצריך לנסוע לשם, עד שנתקלתי ממש במקרה, בדף הפייסבוק של ארגון יוצאי קוריץ וקראתי שנוסעים לשם. ואז בשנה אחת התברר לי שכבר מאוחר מדי ורשימת הנוסעים נסגרה ובשנה אחרת כבר ידעתי ששוב נוסעים ועכשיו אפשר לנסוע.

ואז לגמרי בלי לחשוב אמרתי שכעת זה הזמן וכשספרתי במשפחה שאלו אותי מה יש לחפש שם. והאמת היא שלא היתה לי תשובה אבל בפנים עמוק הרגשתי שזה מחלחל בי ככה שלא הפסקתי לחשוב על זה והרגשתי שאני חייבת לנסוע. ומצד שני היתה בי רתיעה מפני המקום הזה, מפני המדינה הזו שסוחבת איתה כל כך הרבה משקעים הקשורים בי.

ואחר כך התחילו סביב הנסיעה הזו כל מיני סיפורים. אנשים שאלו אותי לאן אני נוסעת וכשאמרתי קוריץ התחילו לשאול שאלות ושמתי לב שאחרי הרבה שנים שלא דברתי על המשפחה שלי ועל אבא אני מדברת עליו הרבה ועולים בי כל מיני זכרונות ילדות וזה היה מאד נעים. וספרתי את הספורים האלה לא רק לחברים הקרובים אלא גם לאנשים במעגלים רחוקים יותר, וגם הם גילו התעניינות ושאלו אותי הרבה שאלות שהרבה שנים לא נשאלתי ופתאום קוריץ נעשתה מוחשית יותר בתוכי ויותר ויותר גדלו גם הרתיעה וגם ההרגשה הברורה מאד, החדה מאד, שלקוריץ אני חייבת לנסוע.

והתחלתי לקרוא על קוריץ ועל ווהלין, בספר קוריץ, בעבודה שכתבתי על הספר, חיפשתי בספרים אחרים וראיתי את הסרט והרגשתי שזה נהיה ממש דיבוק, שכמה שאני קוראת אני רוצה לדעת יותר. והיו אנשים שאמרו לי, הרי ממילא לא תמצאי שם שום דבר ועברו יותר משבעים שנה ומה יש לך לחפש בקוריץ ומהצד השני היו כאלה שאמרו שגם הם היו נוסעים, רק כדי לראות את הבית, את הרחוב, איפה גר האבא שלך וההורים שלו ולשמוע סיפורי ילדות, לראות את הנהר עם המים האדומים במימיו היו מתרחצים בקיץ ומתוך דבריהם הייתי שומעת את הגעגועים שלהם ושלי. געגועים שלא יתוארו.

אחר כך התברר לי שלכל אחד יש מין קשר כזה לאוקראינה ולווהלין ולכל אחד יש "קוריץ" משלו. אנשים שאני מכירה שנים ושלא ידעתי על הקשר הזה שלהם לווהלין, שספרו לי על ההורים שלהם, על העיירה שבה נולד האבא, וכל אחד יש  לו סיפור אחר וגעגוע אחר ומעגל בתוך מעגל. אנשים שאני מכירה שנים שבכלל לא ידעתי שיש להם קשר גם לפולין למלחמה, לאוקראינה, ואני שומעת עוד ספורים של געגוע ושל רצון לדעת. ממש כמו אצלי.

ובכל התקופה הזו של לפני הנסיעה הייתי בתוך איזו מערבולת של געגועים ושל זכרונות ושל מחשבות ושל שאלות, לאן ניסע ומה נראה ואת מי נפגוש במקום זה שפעם גרו בו אלפים והיום לא נשאר בו אף יהודי אחד. ורציתי לראות מקרוב איזו ילדות היתה לאבא שלי ואיפה חי וחלם וחשב שיהיו לו חיים טובים ואיפה נגמרו התקוות והתחיל הפרק השני של חייו אחרי כל הזוועות האלה.

מהבית יצאתי ביום חם וחשבתי שכמה טוב שעוד מעט אנחת בארץ שיורד בה גשם בקיץ ובדרך הודיעו שהרכבת עוצרת בנתניה בגלל שביתת הנכים וחשבתי שכבר לא אגיע לטיסה ואז שביתת הנכים נגמרה והרכבת חזרה לנסוע. וכשיצאנו מהטרמינל בקייב אוקראינה בשעת לילה, העיר כבר כמעט והלכה לישון.  הרחובות היו די ריקים והיתה בי מין תחושת ריקנות שלא ידעתי מה ימלא אותה. ולא תארתי לעצמי שאחרי ביקורים בעשרות בורות המוות שהארץ הזו מלאה בהם, הריקנות הזו תחלחל ותעמיק עוד ועוד.

הכל אפשרי

https://images.app.goo.gl/oW89FHU6DihdbtRn6 מתוך points of you

החג המתקרב מציף אצלי בפנים את כל הזיכרונות: ליל הסדר האחרון שחגגנו ביחד, הדברים שכתבתי לכולם בחג האחרון שלנו ושאיכשהו לא מצאנו את הרגע המתאים לקרוא אותם. התמונות של הבית שהתחלנו לפרק אחרי ליל הסדר, הידיעה שמה שהיה לא ישוב להיות עוד. 

תקופת החגים היא תקופה מטלטלת מאד עבורי.

בחודשים האלה ששינו את החיים של כולנו, אני מתבוננת בהתמקמות של כל אחד במציאות חייו החדשה ומבינה שזה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי. אני מדמה אותנו לקוץ שפרח והתייבש בסוף הקיץ, והגיע הרגע בו כל הזרעונים מחכים לרוח חזקה שתנשוב ותפיץ אותם לכל עבר.. זה מה שקרה לנו פוו..ווו..ווו... אחד ארוך וכולנו עפנו לאלף כיוונים וכל מה שקשר אותנו ביחד קודם פשוט התפוגג... חסר לנו המשהו הזה, המחבר, שאסף אותנו ביחד כל השנים.. דברים שחשבתי שישארו איתנו תמיד – נעלמו. אני רואה איך כל מה שעמלתי עליו במשך שנים, מתמסמס והולך. אולי זה זמני ואולי לא. לכי תדעי.. קשה לי לראות את זה. אני מבינה שכל אחד מאתנו זקוק לזמן שלו כדי להתמקם מחדש במציאות המשפחתית החדשה שלו.

במשך שנים חשבתי שהמשפחה היא במקום הראשון. רציתי שהמשפחה שגידלתי תהיה המשך לזו שממנה באתי. הורי, ניצולי השואה, שלא היתה להם משפחה הצליחו לבנות להם משפחה קטנה וחמה במקום זו שנעלמה. השנים האחרונות מגלות לי שזה לא כמו שרציתי שיהיה. עם כל הקושי, למדתי לקבל את זה שמה שחשוב לי כנראה פחות חשוב לאחרים. אני עדיין מקווה שיום אחד זה ישתנה..

*********

ביומיום אני משתדלת להביט במתרחש במשקפיים ורודים. טוב.. לא ורודים ממש, משהו כמו ורוד כהה כזה שמאפשר לראות את הדברים בראיה חיובית. אבל כשהחגים מתקרבים, הכל מתערבב... הוורוד הכהה נעשה כהה עד מאד ואני ממש מתקשה לראות את הדברים בצבע אופטימי יותר. אני רואה את מה שלא טוב, מה שלא עובד והדברים שמרגיזים אותו נעשים עוד מרגיזים.

אני יודעת שאני רואה את העולם באופן צר למדי, כי במציאות לא הכול רע. יש הרבה דברים טובים, גם אם הוא קטנים. אבל כרגע אני לא מצליחה להבחין בהם ולהגיד לעצמי מה כן טוב בתקופה שחלפה והיום, בגלל הלכלוך שעל העדשות.. מה שקל לי ביומיום נעשה קשה יותר בתקופת החגים..

יש הרבה דברים קטנים וגדולים, בחיים שלי, שאני יכולה להעריך ולהכיר עליהם תודה. בימים שאני חשה קושי אני עושה את זה באופן קצת מלאכותי. אני מאלצת את עצמי לכתוב בכל יום חמישה דברים טובים שקרו לי היום. אני כותבת על כאלה שהסבו לי אושר. אני כותבת על ההנאות הקטנות שלי: ההתפנקות במיטה לפני שאני קמה, קפה של בוקר על המרפסת, ציוץ הציפורים בחוץ, התותים שצמחו בעציץ, ההליכה בשש בבוקר עם חברתי חנה. העצירה הזאת, כדי להעריך את הטוב שכבר נמצא ממש מתחת לאף שלי, מלמדת אותי על היכולת שלי להיות מאושרת.

כל מה שנדרש ממני זה רק כמה דקות של מאמץ, לשאול את השאלה הנכונה "מה היה טוב היום?", ולחפש את הדברים הטובים שקרו. הדבר הקטן הזה גורם לי להיות נמרצת יותר ואופטימית קצת יותר. ואז אני שמה לב לכל הדברים שחלפו סתם כך מבלי שייחסתי להם חשיבות כלשהי. אני מרגישה שקורים לא מעט דברים טובים בחיים שלי רק כשניקיתי קצת את המשקפיים כדי שאוכל לראות..

החיים שלי מורכבים מהרבה דברים טובים שיש בהם יופי והתלהבות וצחוק. אבל כשאני במצב רוח לא טוב, קשה לראות את זה מבעד למשקפים הכהים שיש לי על העיניים. הדברים הטובים מגיחים לרגע ונעלמים ואני נשארת עם מה שמרגיז, עם הדאגות ועם האנשים שאכזבו אותי. ולכן אני משתדלת לפנות לעצמי זמן להתרפק, לפחות לכמה רגעים, על כל מה ש"כן". ולהגיד לעצמי שתמיד תמיד יש משהו טוב אחד לפחות. וכשאני מחליפה את המשקפים או מנקה את העדשות המלוכלכות, אני מצליחה לראות את זה.

שיחות עם בן 4 ובת 7

 

בסגר הראשון והשני, הכל היה אסור וכולם הקפידו נורא על לא להיפגש ולא להתערבב ולא ללכת לגנים ציבוריים ולא ולא ולא. לכי תעשי תכנית ל-2 ילדים שלפתע נגזר עליהם מצב שלא הכירו. אז בין לבין שיחקנו ולמדנו בזום וקצת יצאנו לטיולים בחוץ. ואם הם לא הרגו אחד את השני משעמום אז הם באמת שני מלאכים.

בסגר השלישי כבר הייתי יותר מוכנה ויותר יצירתית. אחרי הכל הניסיון עושה את שלו. את הזמן המשותף שלנו התחלנו בטיול בוקר, כל בוקר למקום אחר. גילינו רחובות שאנחנו לא מכירים וגני שעשועים אחרים וזו היתה גם הזדמנות לשיחות על הדרך, כאלה שבדרך כלל בבית לא משוחחים.

בהתחלה הלכנו בעיקר ברגל כשבכל פעם מישהו אחר בוחר לאן נטייל הבוקר, בהמשך הרחבנו את מעגל הטיולים ושילבנו הליכות ברגל עם נסיעות באוטובוס. בתקופה זו רוב האוטובוסים ריקים ולא פעם מצאנו עצמנו לבד באוטובוס. כל אוטובוס היה טוב. למי איכפת לאן הוא נוסע? הילדים כבר התחילו להתמחות. הם למדו איזה קו נוסע לאן, לאיזה מקומות הכי שווה לנסוע, איפה כדאי לשבת באוטובוס כדי לראות את הנוף. נקודת המפנה היתה כשגילינו שאחד הקווים עוצר גם במרכז קניות. אז בכל בוקר נסענו לשם, הלכנו לסופר לקנות רוגלך או עוגיות, הסתכלנו בחלונות הראווה של החנויות הסגורות ודמיינו מה נקנה כשאלה יפתחו, ואחר כך מהרנו לאוטובוס בחזרה כדי להספיק לשעור הראשון בזום.

גולת הכותרת היתה הנסיעה ברכבת. זה הטיול הזה שבגללו ההורים הרשו להפסיד בית ספר בזום ושבו נסענו הכי רחוק שאפשר (לנהריה) וששדרג מאד את היחסים שלנו וגם את השיחות. זה היה כל כך טוב שהחלטנו שכל שבוע נעשה טיול ברכבת למקום אחר. לאכזבתם החליטו להחזיר אותם ללמוד והתכנית הזו נגנזה..

שיחה עם הגדולה היא פשוטה. היא לומדת בבית ספר, יש לה חברות, יש לה חוגים ועיסוקים. יש לנו על מה לדבר. היא מספרת לי על הביקור של החברה שלה, או על זו שהתארחה אצלה, וגם מספרת לי מה היא מתכננת ליום הולדתה הבא.  ותמיד יש לה רשימת קניות, שתרצה לעשות כשכבר יפתחו החנויות..

אבל על מה מדברים עם ילד בן 4 שגובהו מטר בערך? גננות וחובבי ילדים אחרים, מסוגלים לנהל שיחה שיכולה לעניין פעוטים, אך רוב האנשים פשוט לא יודעים על מה מדברים עם ילד קטן וכדי לצאת מהמצב המסובך הזה הם פותחים בשאלה הנצחית: איך קוראים לך? הקטן עונה משהו בקול מבויש ואחרי זה שותק. אחרי שיודעים שלילד קוראים דני, או רני, דבר שלא משנה בכלל, מגיעה השאלה הסטנדרטית השניה: בן כמה אתה? הילד עונה שהוא בן שלוש או בן ארבע, והשואל אומר: אתה כבר גדול.

ואחרי שגמרנו עם הנתונים האישיים, באה שאלה מספר שלוש: אתה כבר הולך לגן? הפעוט עונה כן ואז מגיעה השאלה הבאה: ואיך קוראים לגננת? לשואל בכלל לא איכפת אם שמה ליאת או רינת. הוא שואל רק כדי להרוויח זמן.

אז עכשיו יש גננת ויש לה שם ועכשיו אפשר לשאול: וכיף לך בגן? מה כבר יכול הילד לענות, שלא כיף? ולכן הוא עונה שכיף, והגננת חמודה ובזה נגמר פרק השאלות על הגן הגננת וצריך לחפש נושא אחר.

כשהפגישה מתקיימת במקום ציבורי, זה השלב שבו בדרך כלל השואל פשוט נעלם כי הוא עסוק אבל אם זה אורח שבא הביתה ופוגש את הקטנצ'יק ונשאר איתו בזמן שהאמא הלכה למטבח להכין תה, אז אין ברירה ומתחילות שאלות כמו: “במה אתה אוהב לשחק" או “כמה משחקים יש לך”

ברגע של מזל אמא חוזרת עם המגש והילד הולך לעיסוקיו לשמחתם הרבה של שני הצדדים. נשאר רק רגע אחד נוסף משותף: הפרידה. מבקשים מהילד להיפרד, ולתת חיבוק אם מדובר במישהו ממש קרוב. רוב הילדים מתחמקים מזה וההורים לוחצים על הילד שיתן חיבוק כדי לסגור יפה את המעמד... הדבר הכי גרוע בפרידות אלה הבקשות לתת חיבוק ונשיקת פרידה מזל שעכשיו תקופת הקורונה וכל קרבה מסוג כזה נחשבת למשהו שכדאי להימנע ממנו.

אני בטוחה שלילדים אין הרבה דברים טובים להגיד על חיבוקי דודים ונשיקות של דודות.

אבל אצלנו.. בגלל הקשר היומיומי והטיולים שלנו ברחובות ובפארקים התפתח סגנון אחר של שיחות. הפכתי להיות שותפה לעולמם עד שחוץ מזה שאני מקבלת הזמנות לשחק איתם, כאילו הייתי אחד החברים שלהם, יש אצלם התעניינות ורצון לקרבה איתי.

הקטן בן ה-4 מבקש ממני שאשחק איתו במכוניות שלו. והגדולה משתפת אותי בהפתעות של LOL שיוצאות לה

הם למדו שאצלם בבית אבא ואמא קובעים ו"אצלך בבית את קובעת עלינו". אבל אם במקרה אני עושה משהו שלא נראה להם, בן ה-4 לא חוסך את הביקורת ואומר שאני סבתא שתנטנית.

אבל הכי מעניינות אלה השיחות. אנחנו מדברים הרבה על המשפחה. כל פעם השאלות הן מי במשפחה, והקשרים ומערכת היחסים בתוך המשפחה.. הם מתעניינים לדעת מי הילדים שלי והשאלה מי יותר גדול ממי עולה הרבה. מתוך השאלות אני לומדת שמתפתחת אצלם ההבנה ל"מה זה משפחה", ולכך שיש מעגלים נוספים חוץ מהמעגל של אבא ואמא ואח או אחות והם גם מתעניינים בקשרים בתוך המשפחה

כשתותי (שם חיבה) היתה קטנה יותר הייתי מספרת לה שא. (אימא שלה), היא גם הבת שלי, תותי מאד לא אהבה את זה. מבחינתה אמא היא רק שלה. עם הזמן הבשילה בה ההבנה שאני יכולה להיות גם סבתא וגם אמא ושהקשר שלה עם אמא שלה לא נפגע אם אמא שלה היא הבת שלי. זה לקח זמן ועכשיו היא מבינה ומקבלת את זה.

הקטן שאל אותי לפני שבוע איפה סבא שלי. אמרתי לו שאין לי סבא. הוא שאל "למה אין לך סבא?". אמרתי לו שהוא מת והוא התעניין לדעת מי הרג אותו. נו.. לכי תסבירי לילד קטן שיושב עם סבתא שלו, שכל הסבים והסבתות בסוף מתים.. ולא בהכרח הורגים אותם (אם כי במקרה שלי זה דווקא נכון..)

נקודת המפנה ביחסים החלה כשהתחלתי לשמוע הערות מהילדים בכל פעם שאני נוסעת לנכדי האחר. טענות כמו "כל הזמן את נוסעת אליו" ו"את קונה מתנות רק לו", לימדו אותי משהו על זה שהם חושבים שאני רק שלהם. בצד שיחות טלפון ספונטניות "סבתא אולי תבואי אלינו לארוחת ערב" כשאני באה יש גם רצון לשבת לידי בזמן הארוחה (מזל שיש לי 2 צדדים) וגם בקשות שאשאר לישון אצלם.

בשבוע שעבר בזמן של ארוחת ערב, כשאנחנו באמצע הארוחה, תותי אמרה שהיא רוצה לשאול אותי שאלה: "סבתא, נגיד שהיית אמא. את מי היית אוהבת יותר את הילדים שלך או אותנו?"

וא. שבדרך כלל היא מקשיבה לשיחות ושותקת, הבינה שתשובה לשאלה הזו תאלץ אותי לבחור את מי אני אוהבת יותר.. הפעם היא לא שתקה.

בצד ההסברים הרציונליים על זה הלב הוא גדול ושהוא יכול לאהוב עוד ועוד, אחרי שגמרתי להיות בהלם והתגלגלתי מצחוק, הבנתי שנוצרה פה אהבה של ממש בינינו ושנולד פה משהו יקר ערך ביחסים שלי איתם.

מסכמת את 2020 - חלק א

נראה לי מתאים עכשיו לעשות סיכום של שנת 2020, שנה מדהימה מכל הבחינות בשבילי. שנה שבה הייתי ברכבת הרים מסוג אקסטרים פלוס פלוס מכל הבחינות, הייתי פסגות של אושר וגם בתחתית הבור. אבל הכל לטובה.

2020 היתה שנה "על הפנים" מכל הבחינות. אבל במקום להתבכיין אכלו לי שתו לי, אני רוצה להגיד תודה לכל מיני דברים שקרו לי ב-2020:

אז קודם כל הקורונה גרמה לי לעצור, להאט את הקצב, להתבונן מחדש על החיים שלי, לחשב מסלול מחדש, להיפרד מדברים שלא אהבתי ולחזק את הקשר עם מה שכן אהבתי.

הילדים שלי – זו היתה שנה של הידוק הקשר עם כל אחד מהם, לפי מה שמתאים לכל אחד. מצאתי עצמי ומגלה אנשים מדהימים ואני מתאהבת בהם כל פעם מחדש. 

הנכדים – המעבר לזכרון הידק את הקשר איתם והוכיח לי שוב ש"קרוב לעין קרוב ללב" ולהיפך. מאז שאני פה אנחנו נפגשים המון. את הסגר הראשון בילינו ביחד. כשאני מקבלת סמס בבוקר "סבתא, את מוכנה לקחת אותי מוקדם מבית הספר" אין מאושרת ממני. 
במקביל יש לי רומן גם עם נכדי החדש ואני מאוהבת בו לגמרי.

עבודה - הפסקתי לעבוד ב-15.3 בגלל הסגר הראשון ומאז לא חזרתי למה שהיה. להפתעתי אהבתי את זה ולמדתי להנות מזה שאני לא עובדת. מה שהכי מפתיע זה שיש אלי פניות עכשיו שאחזור ומקומות שקודם קבלו אותי בחינם (מישהו אחר שילם) היום מוכנים להעסיק אותי ישירות. מבחינתי זה התפתחות ממש מרגשת.  

גברים – הכרתי כמה וכמה. באמת אנשים מדהימים. הקשרים התפתחו במנעדים מגוונים. קבלתי הצעות שממש לא חשבתי שבגילי אני עוד יכולה לקבל כאלה. נחמד לדעת שבגילי יש אופציות והרבה. החיים מלאים הפתעות...החל  מידידות ועד חיזורים נחמדים ושאר ירקות.. לכי תדעי.. בדרך הבנתי שבשביל שיתפתח משהו טוב אני צריכה לעבוד על עצמי: להיות מוכנה להתמסר לקשר, להיפתח ולהיחשף, לא לפחד להביע רגשות, להיות מסוגלת לתת אמון, להיות אני עצמי ולא להתקפל או לרצות,. בקיצור, לדעת בדיוק מה מתאים לי ומה לא, ובעיקר לא לעגל פינות ולהיפרד ממה שלא מתאים.

ZOOM – עד הקורונה לא שמעתי שיש "זום", לא ידעתי להשתמש בו ולא הבנתי למה צריך את זה. הכרת הזום ודברים דומים וגם השימוש בהם, היתה ממש מהפכה בשבילי. ממש שובר שוויון. היום אני נפגשת בזום, מתייעצת בזום, מלמדת בזום, שומעת הרצאות, משתתפת בכנסים, רואה הופעות, עושה פילאטיס ועוד. עם הרופאה שלי אני קובעת "פגישה טלפונית" את המטפלת שלי אני פוגשת בסקייפ. את ענייני הבנק אני מנהלת באתר ועורכת קניות באינטרנט. פשוט מהפכה. חיי ממש השתנו ואני אוהבת את זה. אני כבר מחכה בסקרנות למהפכה הבאה.

זהו בינתיים... ההמשך יבוא

יוצאת לאור - אפילוג

איריס וגלית היקרות,

בסוף אוקטובר צעד כל אחד מאתנו בצעד מהוסס לחדר הזה, כשאף אחד לא מבין בדיוק מה התהליך הזה שאנחנו הולכים לעבור, ואנחנו לא ממש מבינים מה יהיה בסופו.

כשקצת הבנו, היינו כמי שעומדים על גדת הנהר, רוצים לחצות לצד השני אבל הלב.. הלב.. הרגשנו את הלב רועד, את הפחדים ההולכים ומתעצמים, ראינו לפנינו גשר רעוע, שעלול להתמוטט בכל רגע.

בעידודכן הבלתי מתפשר התחלנו לפסוע על הגשר הלא יציב. ההליכה היתה מדודה, מלווה בדופק מהיר, אגלי זעה קרים כיסו את פנינו ותחושת אי נוחות איומה הציפה אותנו. הצבתן בפנינו אתגר ולא ויתרתן. לא התפשרן לא הנמכתן את הדרישות. פשוט לא.. כל ספור ששלחנו – החזרתן בחזרה, כל מה שלא היה מספיק חשוף – תבעתן לחשוף. איפה שלא היו מספיק רגשות – אמרתן "לא מספיק".

ועשיתן את זה כל אחת בדרך שלה, גלית בשפתה החמה והמעודדת ואיריס – בשפת הקיצורים:
תכתבי מקולך. כן למה ששאלת (מה שאלתי?) אני לא מבינה מה היה שם, אין מספיק רגשות ועוד. משהו בקיצור הזה שלך איריס משולב בחמימות שלך גלית - דחף להתמודד עוד.

הגשר הרעוע הזה היה בעצם חוסר היכולת שלנו להתבונן פנימה בעצמנו, לחשוף את הפחד שלנו, לבנות מזה ספור טוב ובסוף לעמוד ולהציג אותו לפני כל העולם - ולהאמין שאנחנו יכולים לעשות את זה. אף אחד מאתנו לא האמין ביכולת שלו לעמוד באתגר שעמד בפנינו.

הכתיבה אפשרה לנו להשליט סדר בהתנסויות ובחוויות שלנו בעולם וכך להשיג תחושת שליטה והבנה. היא אפשרה לנו לספר את הסיפור שלנו, לגעת בתחושות ובחוויות שלנו, לשחרר את הלחצים שלנו, לתת פורקן לרגשות רבים, להבהיר מטרות, למצוא פתרונות ודרכי התמודדות, לגלות את עצמנו וגם להשאיר משהו מאיתנו בעולם.

יחד אתכן כתבנו את ספור החיים שלנו. חשפנו תקופות משמעותיות בחיינו, התמודדנו עם מקומות שבהם אנחנו פגיעים והסכמנו לחשוף את זה בהתחלה כאן, בכיתה, ובסיום - בערב של הרצאות – שאני משוכנעת שעבור כל אחד איתנו זו היתה חוויה שלעולם לא ישכח.

איך עוברים תהליך לא פשוט כזה ומצליחים לשלב עבודה קשה עם צחוק וחיוך, ולהגיע בבטחה לגדה השנייה? עשינו את זה כשאתן נותנות לנו יד ועוזרות לנו לחצות תהום עד שנרגיש את הקרקע הבטוחה מתחת לרגלנו.

אז היום, ברגעים האלה של פרידה, אנחנו רוצים להודות על כל מה שהיה כאן ובעיקר על מה  שלא האמנו שזה אפשרי אבל הנס הזה קרה לנו ממש מול העיניים.

תודה לשתיכן על מה שהייתן עבור כל אחד מאיתנו, בדרככן הבלתי מתפשרת. ידעתן גם להקשיב וגם לדרוש. הייתן גמישות ותובעניות, הייתן רכות וקשות, מחבקות וחדורות מטרה. למדתן אותנו להביט לפחד בעיניים ולהפוך אותו מאויב לאוהב. ובימים אלה של מציאות כל כך שבירה ולא בטוחה – הייתן הקול השפוי שאמר לנו כל הזמן ש"זה אפשרי"

ותודה גם לכם החברים שלי לקבוצה הזו. כל אחד הביא לפה את הייחודיות שלו ואת האיכויות שלו, בסיפורים מעוררי ההשראה, שמראים כמה אתם אנשים עוצמתיים ומיוחדים. הביחד הזה היה לו כוח. פה שאב כל אחד מאתנו את האומץ לעשות את זה ולהחשף. אתם חבורה מדהימה. בלעדיכם כל הדבר המופלא הזה לא היה קורה. 

שלושה ימים אחרי...

שלושה ימים אחרי, אני עוד ממשיכה לרחף 10 ס"מ מעל האדמה כשהתרגשות מתפוגגת לאט לאט. תחושה של ריקנות משתלטת עלי עכשו, כמו שזה תמיד קורה אחרי המתח הגדול והציפיה וההתרגשות של ערב הסיום.

אבל גם בריקנות הזו יש ברכה כי היא מאפשרת לי להתבונן על מה שהיה ולהעריך את כל מה שהיה התהליך זה עבורי.

1.      כתבתי הרבה – אני כבר מזהה שכשאני מתרגשת הצורך לכתוב עולה בי ואני מרגישה כמו כלי בשביל המילים שרוצות לפרוץ החוצה מתוכי. בתקופה הזו כתבתי הרבה. כתבתי פה 5-6 פוסטים. זה אומר הרבה.

2.     אז מה עם הספורים שמנהלים אותי? – הכרתי את הספורים האלה קודם. הם לא היו חדשים לי. מה שהיה חדש זו ההבנה שהבשילה בתוכי לגבי עוצמתם והשפעתם על החיים שלי.
אבל הכי חשובה היתה ההכרה שאני צריכה ללמוד לשחרר ומהרגע שעשיתי את זה, הספורים האלה הפכו מדבר שתוקע אותי לכוח המניע אותי. בשבילי זה היה גילוי מאד מרגש.

3.   החשיפה האישית – להביא עצמי לקדמת הבמה, לדבר על הדברים הכי אישיים שלי, לשים את עצמי חשופה ופגיעה ונחושה לדבר על הכל – זה לא היה קל בכלל. בתוכי פנימה הרגשתי שאני חייבת לעצמי את זה. 
ולכן, לכל אורך הדרך לא ויתרתי לעצמי בכלום. התמודדתי עם כל מה שנדרש ממני: כתבתי ספורים כואבים, נחשפתי לגילויים מכאיבים, ביקשו ספור על משהו שאני מתביישת בו – אז כתבתי, כתבתי ספורים בהם אני מתגלה בחולשות שלי, כתבתי הכל. 
זה לא היה קל כי במשך השנים למדתי להסתיר ולכסות הכל בשכבות של "אל תגעו בזה". אבל ככל שכתבתי הרגשתי איך תחושת הפחד הפנימי הולכת ומתפוגגת והאומץ הפנימי בתוכי הולך וגדל. התוצאה של זה היא שהייתי מוכנה להיחשף, ככה. כמו שאני.

4.  בשביל מה באתי? – בפתיחה אמרתי שאני באה בשביל התהליך ואני מוכנה ולהתמסר וזה מה שעשיתי. יש כיף גדול להיות בהתמסרות, בלתת לדברים לקרות מבלי שיש לי צורך להיות כל הזמן בשליטה. תחושת השחרור היתה פשוט נהדרת.

5.      לעמוד על הבמה ובסוף להרצות ב-ZOOM– מראש ידעתי שבסוף עומדים על הבמה ומרצים. לא היה לי קל עם זה אבל קבלתי את זה. ואז היה לנו טוויסט בעלילה. יש במה אבל אין קהל. הקהל שלנו בבית. ב-זום. מי שירצה יכנס ומי שלא – לא. גם פה הייתי צריכה לשחרר. שלחתי הזמנות וקיוויתי שיבואו לראות אותנו. אותי. והם אכן באו. מהרגע שהתחיל האירוע מבחינתי לא היה משנה לי איפה הקהל נמצא. לעמוד ולספר את הספור שלי -זה היה העיקר בשבילי. הרגשתי שאני עושה את זה ממקום כל כך נכון וכל כך שלם מבחינתי והקהל היה הבונוס.

6.  אחרי שגמרתי להרצות – להיות אחרי זה וואו אחד גדול. כל המתח שהייתי שרויה בו, ההתרגשות. הרגשתי איך הכל נרגע בי לאט לאט. 
ואם קודם לא יכולתי להרדם בגלל ההתרגשות שלפני, אז אחרי לא יכולתי להרדם בגלל ההתרגשות של אחרי. 
והיו גם הטלפונים שקבלתי ממי שצפו, סמסים מאנשים אהובים, התמונות שצולמו, וכמובן הדברים שנכתבו בצ'ט של הזום שהיו הם מחממי לב.
והכי חשוב – הייתי כל כך גאה בעצמי על שעשיתי את זה. 

7.      עכשיו לכי תתמודדי עם ההקלטה של ההרצאה – לקח לי זמן עד שהעזתי לצפות בהקלטה. הקלטה כמו הקלטה מביאה 
      את האמת ישר לפרצוף שלך. מזה אי אפשר להתחמק. 
      אז קודם כל ראיתי שנראיתי ממש טוב. מה שנקרא ש"דפקתי הופעה". התרגשתי מאד. אי אפשר היה לפספס את זה שמאד
      התרגשתי. פה ושם היו לי שבושי לשון, וגם קצת עשיתי בלגאן בסדר של הדברים וקצת גם שכחתי אבל זה לא היה נורא
      ולא הפריע לרצף של הספור שספרתי. בשלב מסויים היה לי קצת בלאק אאוט, אבל זה היה די חינני... חגית לחשה לי קצת
      והמשכתי הלאה. הייתי קצת קפואה ולא כל כך משוחררת בעיקר בהתחלה. אחר כך השתחררתי קצת. .
      בסך הכל צלחתי את המשימה די בהצלחה מרוצה מעצמי על שעמדתי במשימה.

 8.   אפילוג - יומיים אחרי זה הזמינו אותי למסלול הליכה בקבוצה שאני לא מכירה. לבוא לקבוצה שלא מכירים ולצעוד איתה
      יום שלם - זה לא דבר פשוט. אבל לקחתי אוויר והלכתי. הרגשתי כל כך משוחררת, ההיכרות עם אנשים חדשים, השיחות,
      משהו זרם שם כל כך טוב. הרגשתי שאני מביאה את עצמי אחרת. משוחררת יותר. 
      אני לא יודעת אם זה קשור אבל איריס נהגה להגיד לנו שאחרי נתגבר על הפחדים שלנו ונעמוד לספר את הספור שלנו,
      חשופים, נדע יותר מי אנחנו ונתהלך נוכחים לא רק על הבמה אלא גם בחיים. על האדמה.
      אז אולי זה מה שהיה אתמול. הייתי מאד נוכחת. 

9.      קצת מהתגובות שהיו בצ'ט של הזום:

מדהימה שאת.
גאה בך. זקופה עצמאית ומאושרת מחדש.💕
ההתרגשות ברורה, יהודית. אוהבת אותך.
מצויינת!
שאפו על ההתחלה המרתקת  !
תודה לכולכם לכל האורות שיצאו ותודה ליהודית שהזמינה אותי 
מזל ענק שיש אתכן להוציא את כל הסיפורים המופלאים לעולם
תודה על ערב מרגש
ערב מעולה, תודה על השיתוף
היה מרגש מרתק ומרחיב לב. תודה על האור שהבאתם
היה כל כך מרגש, נוגע ללב ומפעים! כל הרצאה

10.  ועוד אחד אחרון – תודה לכל חברותי המדהימות בסדנא הזו שעשיתן תהליכים אמיצים ומרגשים וגם לגבר היחיד שהעז
      לבוא ועמד במשימה בהצלחה. ולאיריס וגלית שהוציאו לנו את המיץ אבל התוצאה היתה שווה ממש.
      ואחרונה חביבה סמדר, זה הפוסט ה-70 במספר בבלוג שלי. ואם זו לא קארמה שחבל על הזמן אז זה בטוח משהו דומה           לזה.