תשליך

 

השלכתי מעלי
את שכבות ההגנה שכיסו אותי.
שכבה אחר שכבה.

השלכתי מעלי
את שק הדאגות שרבץ על כתפי,
את משקולות הכעס שמשכו אותי למטה,
את הלילות ללא שינה

השלכתי מעלי
את רגעי החרטה
את קולות התוכחה
ואת הפחד שאיים לשתק אותי

הכל השלכתי מעלי
שקרים לבנים ושקרים שחורים
דאגות
חרדות מפני הבלתי ידוע
קולות ייאוש
רגשות אשם

את מה שהכביד עלי
שחנק את גרוני
העיק עלי
ורבץ כעול
ששחררתי לגמרי. הכל

עכשיו
אני מקבלת על עצמי
לקבל את עצמי ככה
מלאה בטוב
ומשוחררת 

 

אני רוצה תמיד עיניים

 

כתב הרב עדין שטיינזלץ:

"שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה.

שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת.

אין לצפות לניסים שיתרחשו נגד עינינו: עצי האורן לא יצמיחו תפוחים וקורות הבקתה לא יפריחו שושנים.

אבל מכלול הפרטים, הקשרים והיחסים בין הדברים הם יכולים להשתנות.

יתכן שהכל ישאר כמו שהיה, אבל שנה חדשה משמעה שהדברים נקשרים זה בזה, זורמים זה אל זה בדרכים חדשות.

ומשום כך אנו צריכים להתפלל שיהיו לנו העיניים לראות ולב להבין את האפשרויות הנפתחות לפנינו.

ולהתפלל שיהיה בנו הכח והאומץ לעשות את השינויים בתוך עצמנו ובתוך העולם."

ונקווה שזו תהיה שנה טובה.

שנהיה לראש ולא לזנב

מתוך: https://images.app.goo.gl/UnFBEuSziysb2ffN7

ביום שבת בערב נזכרתי שעוד יומיים ראש השנה. הייתי מופתעת מזה שהחג הגיע כל כך מהר. לארוחת החג הבטחתי שאכין גפילטע פיש, כמו שהיה בבית אמא ועוד אין לי דגים. ביום ראשון אני עובדת עד מאוחר וכבר מתכננת איך אסתדר עם כל הבלגאן ובסוף יהיו לי גם דגים.

אמא היתה מזמינה דגים אצל מוכר הדגים לפחות שבועיים לפני החג. ההזמנה כללה הוראות ברורות: "750 עד 800 גרם ולא יותר". ברור שהיא לא הסתפקה בזה, שלושה ימים לפני החג בשעה מאד מוקדמת של בוקר, היא היתה מתייצבת בחנות של מוכר הדגים ו'עוזרת' לו לבחור את הדגים. הוא היה שולה את הדגים בעזרת רשת ומסתכל עליה לקבל אישור שהדג מתאים, מחכה לראות איזו תנועה היא עושה. הדג הראשון נבחר מהר, שני האחרים לא כל כך, בסוף היו מתפשרים על "עד 850 גרם". הוא היה אורז אותם חיים בנייר עיתון לח ומכניס לסל הירוק והיא היתה ממהרת הביתה על האופניים. קול המים הממלאים את האמבטיה, היה מעיר אות משנתי...

בשבע בבוקר טלפנתי לחנות דגים. שאלתי אם אפשר להזמין דגים "בטח" ענה לי איש הדגים. "אני רוצה קילו טחון". סיכמנו שאבוא אחר הצהרים לאסוף את שקית הטחונים.

שלושה ימים הם שטו אצלנו באמבטיה. כדי להתקלח היה צריך לעשות מבצע ולהעביר אותם לגיגית אחרת. זה היה סיפור. "חכו למחר" אמרה אמא. בעשר וחצי בבוקר שלפני החג היה מגיע הרגע הבלתי נמנע. כמה מכות מפטיש העץ של השניצלים וזהו, אפשר לחזור להתקלח באמבטיה. הדגים היו נחתכים לנתחים והופכים לתערובת אפרפרה ביחד עם בצל, ביצים, קמח מצה ותבלינים. הכל נטחן ביחד במטחנת הבשר הידנית שאמא שמרה לנסיבות מיוחדות. אחר כך זו הפכה למטחנה חשמלית.

בחנות דגים כבר חיכו השקיות מוכנות. "איך קוראים לך?" שאל המוכר. בזמן שהמתנתי ראיתי את שני התאילנדים מכינים את הדגים: בסכין חשמלית גרדו את הקשקשים, הורידו את הסנפירים ואחר כך פתחו את בטן הדג והוציאו מתוכה את מה שעושה את הטעם מר. אחר כך עבר הדג דרך מטחנה ענקית והפך לעיסה אפורה. העיסה וראשי הדג שנשארו בצד הוכנסו לשקית עליה הצמידו פתק כתום ועליו השם "נורית גזית". במקרר חיכו עשרות שקיות שיאספו אותן. אספתי את השקית שעליה מתנוסס שמי ומהרתי הביתה להתחיל לבשל.

אמא היתה מרוקנת את בשר הדג ומשאירה את העור שלם. את בשר הדג היתה טוחנת עם כל המרכיבים. את העור הריק היתה ממלאת בתערובת הטחונה והמתובלת, כמו משחזרת את צורת הדג ואז היתה מסדרת הכל בסיר רחב וגדול ומבשלת. שעות של התעסקות ושל בישול וכל הבית היה מתמלא בריח המתוק של הדגים. אחרי הבישול היא היתה מסדרת את חתיכות הדג הפרוסות בקערת חג חגיגית, מקשטת בפרוסות גזר כתומות ומכניסה למקרר. הדג האפרפר הזה היה פותח את ארוחת החג. הקציצה עם עיגול הגזר ולצידה הציר השקוף-עכור הרוטט, יחד עם חזרת אדומה חריפה. מי שטעם מיהר לשבח ולהגיד לאמא ש"יצא לך נהדר" ואמא היתה נהנית ומתרגשת במיוחד אם היו שואלים אותה אם אפשר לקבל עוד חתיכה.

אני מכינה גרסת גפילטע פיש "לייט" מקוצרת. מערבבת את עיסת הדג עם בצל, ביצים, פרורי קמח מצה ותבלינים. מסדרת בסיר לבישול במים רותחים יחד עם ראש הדג, כדי שייוצר הציר הרוטט הקרוש. אחרי כמה שעות במקרר מתקבלות קציצות דג קרות אפרפרות, שעליהן עיטור הגזר הנצחי. מזל שיש חזרת בעולם.

לא ברור לי בכלל איך הצליח דג אפרפר, משמים ולא אטרקטיבי במיוחד להשתחל באופן כל כך מרשים אל ראש שולחן החג תוך שהוא חוצה גבולות של עדות וגיל ואפילו לזכות לברכות משלו. 

הדג הזה מלמד אותנו את האמת הפשוטה: אופנה באה ואופנה הולכת וקציצת הקרפיון לעולם עומדת. כל שנה מחדש.

אז שנה טובה ממני, ושתזכו להיות לראש ולא לזנב...

ליל הסדר שלי

אני אוהבת את המנהג של ליל הסדר שבו כל המשפחה כולה מתכנסת ביחד לארוחת חג. למרות השעמום העולה מדפי ההגדה ומהסיפורים שאף אחד לא באמת מתעניין בהם, אני מתפעלת כל פעם מחדש מזה שמעשייה דמיונית, על יציאת מצרים בדרך של נס, מצליחה לכנס כל שנה המוני משפחות אל שולחן הסדר כדי לשמוע, כל פעם מחדש בנוסח שאינו משתנה, את אותו סיפור מופרך שאנחנו קוראים בהגדה של פסח.

ההתכנסות הזו כוללת כל מיני מנהגים שאנחנו חוזרים עליהם שנה אחר שנה באותה מתכונת בדיוק. המנהגים שהיו נהוגים בבית הורי חוזרים על עצמם באותה המתכונת בדיוק, בבית שלי ועכשיו גם אצל ילדי בכל פסח מחדש. בשבילי פסח מדגיש יותר מכל את זה שאנחנו חלק ממשפחה, שיש לנו שורשים והשורשים האלה שילכו ויצמחו, תמיד ישארו באותה מתכונת של זכרונות בית אבא.

העיקר בחג הזה הוא הסיפור שסביבו אנחנו מתכנסים לליל הסדר. אצלנו בבית זה היה אבא שלי שהיה עורך את הסדרים של ילדותי. אבא שלי שאיבד את כל משפחתו ונותר לבדו בעולם, הקים משפחה מחדש וכינס אותה סביב שולחן הסדר לקיים את הסדר במתכונת שזכר מבית אבא שלו. אבא שביום יום היה אדם נחבא אל הכלים בליל הסדר הפך פתאום לאיש אחר. בערב ליל ההסדר היה מתלבש בבגדי חג ויושב הדור בראש השולחן לנהל את הסדר המשפחתי. לכולנו היה ברור שזו לא עוד ארוחה משפחתית ושמשהו חשוב קורה כעת. משהו שקורה רק פעם בשנה.

אמא היתה מוציאה את ערימת ההגדות ששמרה מתחת לערימת המגבות ומחלקת שיהיה לכל אחד. את ההגדה המהודרת היתה נותנת לאבא ואנחנו קבלנו הגדות שחולקו בחינם יחד עם העיתון שהיינו קונים בחנות של סטופניצקי לפני החג. גם אנחנו היינו מתלבשים בבגדי חג שקנו לנו במיוחד לפסח, ובשעת ערב היינו מתכנסים מסביב לצלחת הפסח לשמוע את אבא מספר את סיפור יציאת מצרים ולטעום מהמאכלים שמסמלים את מנהגי החג.   

אין לנו עניין אמיתי בסיפורים המצויים בהגדה והוויכוחים המתנהלים מסביב לשולחן לא עוסקים בשאלה אם המצרים צדקו או לא צדקו בכך שהכבידו את ידם על היהודים ולא נתנו להם לצאת ממצרים. אנחנו מגיעים לשולחן המשותף הזה בליל הסדר כי זה מה ששמענו מההורים שלנו בדור הקודם וזה מה שנרצה להעביר לילדים שלנו והם יעבירו זאת לילדים שלהם ויספרו כי הדור הקודם סיפר להם וכן הלאה. וכן הלאה. זאת המורשת הסיפורית והיא משפיעה לא פחות והיא משמעותית וחשובה.

ליל הסדר כולל הרבה רגעים של קריאה ושמחה ושירה וגם אוכל טוב שטרחו עליו מיטב המבשלים במשפחה בטרם החג, אבל הוא כולל גם רגעי תזכורת חשובים שאנחנו, צאצאי הצאצאים של מי שיצא פעם ממצרים, יושבים מסביב לשולחן החג כל שנה מחדש כדי לציין את האירוע הזה, במנהגים שעוברים מדור לדור ושלמרות כל פלאי הטכנולוגיה והתקדמות שום דבר לא השתנה בהם.

ליל הסדר מזכיר לי מחדש שסוד הקסם הוא בפשטות. במשפחה המתאספת לחגוג ולשמוע יחד סיפור ולמשפחה הזו יש שורשים שמהם יצמחו פירות. שורשים עם משמעות.