19.10.2018

פרק שמיני - צפון קוריאה מזווית אישית



ויזה לצפון קוריאה - הכריכה


מיד כשנחתנו בפיונגינג הטלפון שלי עבר למצב של גולם שאין בו קליטה וכך הוא נותר כמעט עד הרגע שחצינו את הגבול לסין ביום ה-15. כל הניסיונות לשנות את המצב עלו בתוהו.

לפני הנסיעה לקוריאה הצפונית ידעתי שהתנאים שם יהיו שונים ממה שאני רגילה אבל חשבתי שיש בזה הרבה מן הגזמה וכי משהו בטח יהיה אפשרי, למשל אינטרנט במלון. אני מודה שלא הבנתי עד הסוף את המציאות שניתקל בה, לא קלטתי את המשמעות של להיות מנותק לגמרי מהעולם החיצון ולא הערכתי את השלכות של המצב הזה, לטוב ולרע.

מהר מאד, ככל שחלפו הימים, ובגלל העדר WIFI, כל האפליקציות שלא יכלו להתעדכן, נתקעו ואי אפשר היה לפתוח אותן. כך נתקעו הרשימות בטלפון שבהן תכננתי לכתוב את מה שעובר עלי בנסיעה זו, אנשי הקשר, הגוגל טרנסלייט ועוד. בקיצור, כל מה שבניתי עליו – התפוגג. הטלפון הפך למצלמה וזהו. כך קרה גם למחשב שתכננתי לכתוב בו את חוויותי. כשפתחתי אותו גיליתי שה-OFFICE דורש עדכון. מכיוון שלא ניתן היה לעדכן אי אפשר היה להשתמש. וכל שנותר זה להעביר אליו את התמונות שצילמתי בטלפון. זהו.

בלי הטלפון וההתעסקות בו היה לי פתאום המון זמן. הזמן הזה התמלא מהר מאד בשיחות היכרות ושיחות עומק עם אנשים בקבוצה שלנו ואחרים שפגשנו בדרך. בלי שום מסיחי דעת, היה לי זמן להתעניין בדברים ובמראות שפגשתי, קראתי המון, כל מה שיכולתי למצוא. היה בזה משהו מאד מרגיע. יחד עם כל הקושי שבנסיעה לארץ הזו שמעוררת הרבה רגשות מעורבים, הניתוק הזה היה מפתיע לטובה. ומכיוון שזה היה משותף לכולנו, הרגשתי שאנחנו ממש מתמסרים להזדמנות הזו ולחיבור הקבוצתי. בהתחלה מחוסר ברירה ומהר מאד זה הפך למשהו טוב.

קראנו לעצמנו הקבוצה הבינלאומית. בקבוצה היו אנשים מכל מיני מדינות. קרסטן, פריץ ווגנר באו מאוסטריה, ארנסט, ז'אנין, פיליפ והאנס הגיעו מגרמניה, מצרפת באו עמנואל ואנטואן, קארין הגיעה מבלגיה, אלאן – מהאי פורטונה שבאוקיינוס השקט (ליד פיג'י), יויו בא מטיוואן, אלש מצ'כיה; שנינו מישראל ואלינו הצטרפה ג'וליה מארגנת הטיול שבאה משבדיה. בסך הכל 17 אנשים. טווח הגילאים היה רחב מאד גם כן. פיליפ בן ה-23 היה הצעיר ביותר, בימים אלה התחיל את לימודיו באוניברסיטת דיסלדורף בגרמניה, לצדו טיילו לא מעט פנסיונריים, וגם כאלה שלקחו חופש מהעבודה באמצע החיים. היו בקבוצה שלושה עשר גברים וארבע נשים.

רק פעמיים בימי חיי נסעתי לחו"ל בטיולים מאורגנים. בשני המקרים היו אלה קבוצות ישראליות בהן הרוב היו זוגות ומיעוט של אנשים שבאו לבד. בקבוצה הזו הכל התהפך. אנחנו היינו הזוג היחידי וכל השאר באו לבד. בהתחלה זה היה לי מוזר. מהר מאד הבנתי שההוויה של לטייל לבד, בין כרווק או כמישהו שפירק משפחה, היא מציאות נפוצה הרבה מעבר לתמונת העולם שלי.

במובן מסוים זה היה ניסוי ב"תנאי מעבדה" שכלל אוסף מקרי של אנשים ממקומות שונים בעולם שהתקבצו לנסיעה משותפת שהיו בה שני חלקים: החלק הראשון נמשך שמונה ימים, עם כל הקבוצה ובחלק השני טיילנו בצפון במשך שבעה ימים נוספים, עם חלק מחברי הקבוצה.

ואלה היו תנאי הניסוי: אין WIFI, אין אימיילים, אין קליטה בטלפונים הניידים, קשר מוגבל עם העולם החיצון, רק טלפון בקו רגיל, בחלק מהזמן בלבד, בטלוויזיה יש רק 4 ערוצים שבהם הממשלה מחליטה מה משדרים. אין חופש בחירה. אי אפשר לפרוש מהקבוצה, אין אפשרות לקום וללכת הביתה בסוף היום, אנחנו מטיילים יחד, אוכלים יחד. כמעט תמיד ישבנו בשולחנות עגולים של 6-7 אנשים. וכך, מבלי שנתכוון, נוצרה דינמיקה חברתית מעניינת בין האנשים. בהתחלה נוצרו 3 חבורות לפי שפת הדיבור: דוברי צרפתית, דוברי גרמנית והשאר – דוברי האנגלית. מהר מאד היחסים התחממו, מחיצות השפה נפלו והחבורות התחילו להתערבב. החיבורים החדשים נוצרו מתוך סקרנות ואישית ורצון להכיר יותר לעומק האחד את השני. זה היה פשוט מופלא. המדריכים המקומיים אף פעם לא התערבבו בינינו ותמיד ישבו בצד, בשולחן משלהם.
תמונה קבוצתית עם חלק מהמלווים שלנו
וכך למדנו על אלאן, רופא שיניים מהאי פורטונה, שמסתובב באיים שונים באוקיינוס השקט ועובר ממקום למקום לפי מי שמשלם לו יותר. בפורטונה אגב, יש 3000 תושבים. על ז'נין שבמקור באה ממזרח גרמניה, על יו-יו עורך הדין הטאיוואני שמנצל כל הזדמנות כדי לטייל בעולם, ועל אלש מצ'כיה שמתמחה באבטחת בנקים, על הנס רץ המרתון, ארנסט פנסיונר של הדואר הגרמני, ז'אן לואי מנהל משאבי אנוש בדואר הבינלאומי, קארין הפנסיונרית וגם על אחרים.

אנחנו "הישראלים" היינו בהתחלה עופות די מוזרים בחבורה הזו. אבל ככל שחלף הזמן גילינו שיש לא מעט אנשים בקבוצה שביקרו בישראל וספרו חוויות מהטיול כאן. אחרים התעניינו ביחסינו עם הערבים, תושבי ישראל, בעקבות התרחבות ההגירה לאירופה והמפגש עם המהגרים החדשים ועם התרבות החדשה שהם מביאים. מכיוון שנפלנו על ראש השנה, זו היתה הזדמנות לדבר קצת על החגים, על לוח השנה העברי, על שנת הירח ושנת השמש ועל השפה העברית, עם מי שזה עניין אותו. והיו לא מעט כאלה..

המדריכים המקומיים שפגשנו, מרביתם לא שמעו על מדינה בשם ישראל ואף פעם לא פגשו תיירים מישראל. בהתחלה היו שהתקשו לבטא את השם הזה. כשראו את הספרים שקראתי, היה המון שאלות. לצפון קוריאה יש רשת אינטרנט משלהם, בערב כשהלכו הביתה, הבנו שפתחו את מאגרי המידע, קראו על ישראל ולמחרת חזרו עם שאלות. הדפוס הזה חזר על עצמו בכל פעם שהחלפנו מדריכים. רובם התעניינו במלחמות שעברו על המדינה, איך ניצחנו. מכיוון שהם רואים עצמם כמדינה שכל העולם נגדה, שלא בצדק (לדעתם) היה בזה משהו מנחם שהנה יש עוד מדינה שהיתה פעם ככה והיום היא במקום אחר.

כדי להכנס בצפון קוריאה צריך ויזה. כמות הוויזות תלויה במספר חדרי מלון לתיירים. תיירים לא מתערבבים עם התושבים המקומיים והמלונות לגמרי נפרדים. בפיונגיאנג יש כמה מלונות לתיירים וכלן פגשנו לא מעט תיירים. מדובר בכמה מאות ולא מעבר לכך. כשנוסעים מחוצה לעיר זה סיפור אחד ואפשרויות הלינה מוגבלות ולכן פוגשים מעט מאד תיירים.

תנאי מוקדם להנפקת הוויזה הוא חתימה על הצהרה עם המון סעיפים שהמעניינים בהם:
- I will be escorted in the DPRK by guides, and I will remain accessible and in contact with them at all times during the course of my tour
- I will treat the DPRK’s political and social system with respect and sensitivity throughout my tour

בפועל זה אומר שאי אפשר לצאת מהמלון לטיול עצמאי. מלונות התיירים בדרך כלל מבודדים ממרכז העיר וגם אם חשקה נפשך בטיול עצמאי, אין לאן ללכת. בכל פעם שיצאנו החוצה מצאנו מישהו מתלווה אלינו ומציע לנו בנימוס לחזור פנימה כי קר בחוץ או חשוך. מה שאגב היה נכון. המלונות מציעים כל מה שתייר ממוצע צריך, מסעדות, קריוקי, בריכת שחייה, בר, ועוד. העיקר שלא תרצה להסתובב לבד. מדהים היה לגלות שבכל שעה שהיא תמיד ישב מישהו בלובי להשגיח, בתירוץ של הכנות מחר. מהר מאד הבנו שפה צריך לנהוג אחרת. אין ל
.טעם במרידות קטנות וזה לא המקום להפגין גילויי עצמאות מקומיים


ויזה לצפון קוריאה - החלק הפנימי 


ואם תהיתם מה פשר התאריך 3.9.107 – ההסבר הוא פשוט. השנה בצפון קוריאה היא לא 2018 אלא 107, כיוון שהם סופרים את השנים מהולדתו של קים איל סונג. הגיוני, לא?


12.10.2018

פרק שביעי: "אלולא המנהיגים לא היינו קיימים" - עוד על פולחן האישיות



סיכה שאותה "נוהגים" אזרחי קוריאה הצפונית לענוד על דש הבגד


כשנפגשנו עם המלווים של הקבוצה לראשונה בשדה התעופה בפיוניאנג, שמתי לב שכל אחד מהם עונד סיכת אמייל מלבנית על חולצתו. בימים הבאים שמתי לב שכל מי שאנחנו נפגשים איתו עונד סיכת דש כזו בווריאציות שונות, בהתבוננות על אנישם ברחוב, ראיתי שכל אחד הולך כשסיכה כזו נעוצה בצד שמאל של חולצתו. כל אדם במדינה הזו מסתובב עם סיכה על דש בגדו ועליה מתנוססים פניו של אחד המנהיגים המנוחים קים איל סונג או קים ג'ונג איל, או שניהם. הכוונה היא לכולם ממש, לא הבדל גיל, מין ואזור.

זה עורר את סקרנותי. כששאלתי איפה אפשר להשיג סיכה כזו נעניתי שאי אפשר. הן לא למכירה.

הסיכה הזו מוענקת לכל צפון קוריאני ביום הולדתו ה-12, ועל פי חוק, עליו לענוד אותה בכל רגע שבו הוא נמצא מחוץ לבית. על פי דברי המלווים שלנו, הסיכה נחשבת לקדושה - ואסור בתכלית האיסור למכור אותה. הסיכה הזו נשלחת לכל בית במדינה מדי שנה.

״כל מי שיש לו סיכה כזו הוא מקומי״, הסבירה לנו פאק המלווה באנגלית רהוטה, ״אנחנו נוהגים לענוד סיכה כזו בצד השמאלי של החולצה״. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל כאן ״נוהגים״ היא המילה המכובסת ל"מחויבים בחוק״. הרבה פעמים יצא לנו לשמוע את הביטוי הזה בתוך משפטים שונים, כמו למשל: אנחנו ״נוהגים״ להשתחוות, כשאנחנו נמצאים מול פסל של אחד מהמנהיגים הדגולים שלנו;

מתברר שהסיכות הללו לא רק מבטאות נאמנות בלתי מסויגת של מי שעונד אותן למשטר, אלא גם מציינות את השתייכותו למעמד החברתי והפוליטי העליון. הסיכה עם תמונת שני המנהיגים היא סימן ההיכר המובהק לכך שהשלטון מכיר בך כאיש המעמד הזה, על זכויות היתר והחובות הנובעות מכך. בני המעמד המתנדנד, אם הם מפגינים הישגים אישיים ונאמנות לשלטון, מקבלים סיכה עם תמונת אחד המנהיגים או רק את סמל מפלגת השלטון.

באחד הימים ראינו את מייקל המלווה של הקבוצה השנייה מסתובב עם סיכת דש כזו על חולצתו. לשאלתנו הכיצד, הסבירה פאק שמייקל הפגין יחס חיובי ונאמנות למדינה. ואיך הפגין שאלנו, פאק ענתה שזו לו הפעם השלישית שהוא בא לביקור כאן. לזה יקרא יחס חיובי למדינה. רוב המבקרים באים לפעם אחת ולא עוד. 

ככה זה התחיל
אחרי מות קים גונג איל נוסף דיוקנו לסיכת הדש
ככה נהוג: כולם הולכים עם סיכה על דש הבגד.


 Immortality Tower

מכיוון שלא בכל מקום ניתן להציב פסלים או תמונות ענק, הגה השלטון רעיון חדש כדי לשמר את ההשפעה הישירה של השליטים על העם.

השלטון המציא את ה-Immortality Tower - "מגדל האלמוות" - עמוד שעליו חרוטות המילים "קים איל סונג וקים סונג איל עדיין אתנו והם תמיד יהיו אתנו".

העמוד הזה נמצא בכל כפר במקום מרכזי. סביבו מקיימים את כל הטקסים שהשלטון מחייב, למשל יום הולדת המנהיג שהוא חג לאומי ויום מותו גם הוא חג לאומי. העמודים האלה בולטים למרחקים, בכל מקום ברחבי המדינה. כשאנחנו חולפים על פני הכפרים בנסיעה ורואים את העמודים האלה המזדקרים למרחוק, אני לא מפסיקה לחשוב שעינו של האח הגדול כל הזמן פקוחה. 

Immortality Tower במרכז פיוניאנג


צילום מהדרך - מגדל האלמוות
Slogan trees

אבל סיפור עצי הסלוגן הוא אחד ההזויים ששמעתי.

עצי סלוגן אלה עצים שכיסוי הגזע שלהם הוסר ואנשים חרתו עליהם סיסמאות. העץ הראשון "התגלה" בשנת 1961 באזור שנקראPaekdusan, . על 19 עצי הסיסמאות הראשונים שהתגלו, היו חרותות סיסמאות שהתייחסו לכיבוש קוריאה על ידי יפן ונשאו סיסמאות כלליות כמו: "למען עצמאות קוריאה" או "Hooray for Korean Independence" די ברור שעם הזמן הסיסמאות האלה הללו הלכו והיטשטשו, שהרי נעשו ע"י אנשים שהסתתרו בסביבה ואף אחד לא באמת עשה פעולות לשימור העצים.

ב-1987, אחרי יום הולדתו ה-45 של קים איל סונג, השלטון "גילה" עוד ועוד עצים שעליהם חרותות סיסמאות מסיסמאות שונות. העצים התגלו באזורים שונים ברחבי המדינה. העצים החדשים נשאו סיסמאות שהללו את משפחת קים, כמו: "קים איל סונג הוא הכוכב של קוריאה" או "קים איל סונג הוא כוכב זוהר בשמי קוריאה". החריטות היו "חדשות" וניכר שהן נעשו לאחרונה.  

היום השלטון טוען שיש יותר מ-1800 עצים ברחבי המדינה. 1260 עצים עם סיסמאות המתייחסות לקים איל סונג, 210 עצים עם סיסמאות הקשורות לקים ג'ונג און, ו-330 עצים המתייחסים לקים ג'ונגסוק, אימו של קים ג'ונג איל. לכולם ברור כי העצים החדשים שהתגלו הם יוזמה של השלטון שהקים קבוצות עבודה מיוחדות לשם כך, אבל אף אחד לא מעז לאמר את זה בקול רם.

המדינה הכריזה על עצים אלה כעל עצים מוגנים ועל הסיסמאות החרוטות עליהם כעל "דברי ספרות". השלטון משתמש בסיסמאות האלה בתהליך החינוך של האזרחים ובעיקר בני הנוער בהקשר של נאמנות לשלטון. אזרחי המדינה מבינים שמדובר בעצים שהם זיוף, שהרי כתב חריטה לא יכול להישאר רענן וברור במשך 70 שנה, אבל אף אחד מהם לא מעז לבטא את זה בקול רם.עצי הסלוגן משמשים אתרי מורשת ובני הנוער באים למקומות האלה כדי לשמוע את הסיפורים ולהתחנך לאור סיפורי הגיבורים שחרפו את נפשם להצלת העצים.

עצי הסלוגן נחשבים לקדושים ואזרחי המדינה נדרשים למסור את חייהם כדי להגן עליהם. פעם פרצה שריפה בהרים בו היו עצי הסלוגן, צעירים מהכפר שהיה סמוך לאזור האש הוכרחו לצאת לשם ולהילחם באש כדי להציל את העצים. 14 מהם מתו. הם נחשבים היום לגיבורי האומה ולמודל של נאמנות לשלטון. סיפור הגבורה שלהם נלמד בבתי הספר, כדוגמא לאזרחי המדינה שמסרו נפשם למען משפחת קים, כפי שעשו הצעירים ההם. בצפון קוריאה חיי אנשים נחשבים פחות מכמה עצי סלוגן מזויפים.

כיום, עצי הסלוגן האלה הם עצים מוגנים, והשלטון עושה מאמצים כדי לשמר אותם. כמה מהם ראינו באחד ממוזיאוני המלחמה שבהם ביקרנו. כמובן שאסור היה לצלם. גם התמונה הזו היתה תלויה שם, אסור היה לצלם. מאוחר יותר גיליתי אותה מתנוססת על  אחד הקירות המרכזיים בבית ספר תיכון שבו ביקרנו.

אין ספק שככה ראוי לחנך את הנוער !!


עצי הסלוגן המקוריים באחד ממוזיאוני המלחמה שבהם בקרנו
הקרב על הצלת עצי הסלוגן - הנערים שמתו נחשבים לגיבורי האומה

"מורשת קרב" בסגנון של צפון קוריאה - עצי הסלוגן



9.10.2018

פרק שישי: "חשוב, דבר ופעל כמו מנהיגנו היקרים והאהובים" או איך נראה פולחן אישיות מקרוב



קים איל סונג הנשיא הנצחי
אחד הדברים הראשונים שנתקלים בו בנמל התעופה של צפון קוריאה הוא דיוקן ענק של מייסד המדינה, קים איל סונג. אם בהתחלה זה נראה קצת מוזר, מהר מאד מתרגלים לתמונות הענק שלו ושל בנו, שמופיעות בכל מקום מרכזי ברחבי המדינה הזו.

את הפנים המחייכות של המנהיגים אנחנו פוגשים בכיכרות העיר, בתחנת המטרו בפיונגיאנג, בפארקים, ובמקומות רבים אחרים. ראינו אותם גם בשני הבתים שבהם ביקרנו. אזרחי המדינה נוהגים לתלות את דיוקני המנהיגים על קיר מרכזי בסלון הבית ולדאוג לניקיון התמונות מידי יום. על פי החוק, הדיוקן חייב להיות תלוי - כך שאף אחד לא יוכל להיות "מעל" המנהיגים. עם שקיעת השמש, תמונותיהם של קים איל סונג ובנו שתלויות על הבניינים - מוארות לבל יישכחו בשעות הלילה.
תמונת המנהיג בתחנה של הרכבת התחתית של פיוניאינג
פולחן האישיות זועק מכל פינה ופינה: פסלי ענק של המנהיגים, אנדרטאות בכל מקום בו ביקרנו, סלוגנים המצטטים משפטים שאמרו, ספרים, שירים, מחזות וסרטים המהללים את המנהיג הדגול ועוד.

דת וסממנים דתיים אסורים בצפון קוריאה. פולחן האישיות סביב בני משפחת קים הוא למעשה הדת הרשמית במדינה זו. הדבר נבנה בתודעת האומה הקוריאנית במשך שנים ויש לזה ביטויים משמעותיים רבים מאד בפועל. מייסד צפון קוריאה קים איל סונג מכונה "הנשיא הנצחי", קים ג'ונג איל בנו, הוא "המנהיג הדגול", וקים ג'ונג און, השליט הנוכחי, נקרא .The Supreme Marshal  הם הועלו דרגה של אלים שאין להטיל ספק בדבריהם או במשנתם. אסור לזלזל או להיראות כמזלזל בהם. בדברי ההסבר שקבלנו מהמלווים אותנו נאמר כי אם אנחנו נתקלים בפרסום ובו תמונות של מי ממשפחת הנשיאים, אין לקפל או לזרוק לפח.

כדי לחזק את פולחן האישיות, ולהוכיח לעם שמדובר באנשים יוצאי דופן באישיותם, נוהגים לספר עליהם סיפורים די מגוחכים. למשל פורסם כי קים ג'ונג' איל למד ללכת בגיל שלושה שבועות ולדבר בגיל שמונה שבועות. עוד פורסם שקים איל סונג, כתב כ-1500 ספרים ושש אופרות מלאות במשך שלוש השנים בהן למד באוניברסיטה וכי "האופרות שלו היו טובות יותר מכל אופרה אחרת בהיסטוריה של המוזיקה", נכתב.

פולחן האישיות של המנהיגים בא לידי ביטוי גם בצילומי תמונות המנהיגים. מותר לצלם את הפסלים, את ציורי הקיר, את המוזאיקות ואת התמונות, אבל הצילום צריך להראות את מלוא הפסל או התמונה - מהאדמה או המרצפת שעליה עומדים המנהיגים ועד השמש הזורחת מעל לראשם. "אסור בתכלית האיסור לצלם תמונות של הפסל של קים מאחור. זה נחשב לגסות רוח".

הפסלים תמיד נמצאים במקום מרכזי או גבוה מסביבתו, המנהיגים מוצגים כמי שמשקיפים אל העם והעם נושא עיניו אליהם. המבקר תמיד מרגיש קטן מול הגודל הזה. שתי דמויות האב האלה, קים איל סונג וקים ז’ונג איל, מופיעות לעתים קרובות זו בצד זו. הם מוצגים כבני אותו הגיל, כמו ניצבים מעל לזמן וניתנים להחלפה זה בזה, ומתמזגים לסמל אחד ויחיד. כשאני ניצבת מול דמותם אני תוהה מי מתבונן במי, אני בהם או הם אלה שמביטים בי.


קורות חייהם של מנהיגי האומה הם חלק חשוב בתכנית הלימודים בכל מסגרת חינוכית : גן, בי"ס יסודי או על יסודי. כל מסגרת שבה ביקרנו, והיינו בכמה כאלה, הזמינו אותנו לראות את החדרים המוקדשים למנהיגים. מובן שאסור היה לצלם. באחד מגני הילדים ראינו את החדר שבו מלמדים את הילדים על מנהיגי האומה. חדר אחד מוקדש לנשיא הראשון וחדר שני לנשיא השני. הפרקים האלה הם חלק חשוב מאד בתהליך החינוך שלהם וכדי להפוך אותם לאזרחים שהשלטון רוצה.

כאן מלמדים את ילדי הגן על המנהיג שלהם
אל ”גבעת החיים הארוכים”, שבה ניצבים שני פסלי ברונזה בגובה 22 מטר של שני המנהיגים המנוחים – קים איל סונג ובנו, קים ג’ונג איל, לא רצו המדריכים לקחת אותנו. לטענתם, התיירים מתנהגים בצורה בלתי הולמת במקום הזה, לא מכבדים את המנהיגים ונוהגים בעת שמצלמים לחקות את התנועות היד שלהם. הם אמרו שאם אנחנו רוצים לבקר שם, יש להם תנאים: כמה מאנשי הקבוצה יקנו זרי פרחים ויניחו אותם למרגלות הפסלים בשם הקבוצה כולה, לאחר מכן על כל הקבוצה לקוד קידה לפסלים. רק לאחר הטקס הזה יתנו לנו אישור לצלם ולהצטלם, “בלי תמונות מהצד אלא רק מהחזית, ושכל תמונה תכיל את שני המנהיגים”, הורו לנו המדריכים, וכמובן שאסור לחקות את העמידה של המנהיג, עם היד המושטת בעת צילום התמונה. וזה מה שעשינו. כמה מקבוצה קנו זרי פרחים (מפלסטיק), אחר כך קדנו קידה ורק אז הורשנו לצלם. בכל אותה עת עמד שם מישהו מהצד וצפה על מעשינו.

כל מי שמבקר חייב לקוד קידה לפני הפסלים
יום אחר בעת ביקור באחד מבתי הספר, ראיתי דרך החלון את תמונת המנהיגים בככר שליד בית הספר. עצרתי לצלם. המלווה שלנו, מר לי שהלך מאחורי עצר אותי והורה לי למחוק את הצילום. כששאלתי למה, הראה לי כבל חשמל שעובר במרכז התמונה. "זה לא מנומס לצלם ככה" אמר ולא הרפה ממני עד שמחקתי את התמונה שצילמתי.

התמונות והפסלים הם רק פן אחד בפולחן האישיות שהתפתח סביב דמותם של המנהיגים. ועל כך בפרק הבא

תמונת המנהיגים מזווית שאסור לצלם. בגלל עמוד החשמל






5.10.2018

פרק חמישי : Mass games או התמונה הגדולה ביותר בעולם


Mass Games החגיגה המרכזית ביום ייסוד הרפובליקה DPRK
אחרי הביקור במוזוליאום חשבנו שכבר חווינו את כל מה שאפשר אבל מסתבר שעוד נכונו לנו הפתעות.

בבוקר ה-9.9, יום חג לציון ייסוד הרפובליקה, אנחנו יוצאים לסיור במקום הולדתו של המנהיג הראשון קים איל סונג. המדריכה באתר מספרת שהבית שבו הוא נולד ב-1912 נשתמר במצבו האותנטי ונראה היום בדיוק כפי שהיה בתקופת ילדותו. היא נורא רצינית כשהיא מדברת ומעירה לכל מי שמדבר. הבית נמצא במרכזו של פארק רחב ידיים, מטופח ושמור כיאה למקום שבו נולד מנהיג אומה. בעודנו מסתובבים בפארק נשמע רעש של זיקוקים ושל מטוסי קרב. תכף הבנו שבזמן שאנחנו מסיירים בפארק, בעיר מתקיים מצעד צבאי לציון יום יסוד המדינה. את דבר קיום המצעד לא חשפו בפנינו המלווים שלנו ועכשיו גם הבנו מדוע סרבו לקחת אותנו למקומות הגובלים בהכנות למצעד, כמו ככר קים איל סונג או הספרייה הלאומית הנושקת לככר.

אנחנו מפעילים לחץ על המלווים שלנו ומבקשים לראות את המצעד. הם מתקשרים למי שנותן הרשאות ומתנהלות שיחות ארוכות בנושא, אחרי פרק זמן קצר הם מתקבל אישור לקחת אתנו למקום שבו מפזרים את החיילים שהשתתפו במצעד.

כשהגענו למקום הפיזור, כבר עמדו שם מאות אנשים בבגדים חגיגיים, בסדר מופתי ובסבלנות, מחכים להגעת החיילים. פה ושם היו הופעות וריקודים של תלמידים ותזמורות של בתי ספר ניגנו להנאת המחכים. כשהגיעו האוטובוסים של התיירים הכל השתנה. מתוך האוטובוסים ירדו עשרות תיירים סקרניים. אף אחד לא עמד על המדרכה, כל מי שיכול היה נדחף לתוך הכביש כדי לראות מה קורה ולתפוס את המקום הכי טוב לצילום. ואז התחיל השיח של: אני הייתי כאן קודם, אתה מסתיר לי, איכפת לך לא לדחוף, אתה מפריע לי לצלם. השוטרים העירו לנו בלי סוף, מנסים לדחוף אותנו חזרה למדרכה. זה עבד לרגע ושוב התפרץ, עד כדי הפרעה לתנועה. מעניין מה חשבו עלינו המקומיים.
התיירים מגיעים לשדרת המצעד הצבאי
המצעד הצבאי שאנחנו ראינו
 אחרי חצי שעה של המתנה הגיחו לתוך השדרה עשרות משאיות שבתוכן ישבו חיילים מכל חיילות הצבא. במשך שעה ארוכה נסעה שיירת משאיות לאורך השדרה, כשהחיילים מנופפים לנו בהתלהבות ואנחנו מנופפים להם בחזרה. המקומיים יצאו מכליהם מרוב שמחה ונופפו בהתלהבות בזרי הפרחים מפלסטיק. אף אחד מהם לא ירד מן המדרכה. אחרי חצי שעה עזבנו את המקום. למחרת בבוקר ראינו בטלוויזיה המקומית את המצעד האמיתי שאותו לא זכינו לראות. מה שראינו בטלוויזיה היה שונה משיירת המשאיות שאנחנו חזינו בה.


המצעד הצבאי שלא זכינו לראות
מאות חיילים צעדו ברחבה העצומה, במבנים ישרים כסרגל, בהליכת ברווז עם רגל ישרה קדימה, המוכרת לנו ממשטרים אחרים. כולם היו בגובה אחיד, בתלבושת אחידה ונעו לצלילי המארשים כמו רובוטים, בתצוגה מרשימה ביותר.

בערב הלכנו להופעה המרכזית ה-Mass Games באצטדיון "האחד במאי" הידוע גם בשם אצטדיון Rungrado המדמה בעיצובו עלי כותרת נפתחים של פרח המגנוליה, באצטדיון 150,000 מקומות ישיבה והוא נחשב לגדול בעולם, אך למרבה האירוניה לא מתקיימים בו אירועים רבים.

משחקי המסה מתוארים כהצגה מרהיבה, שבה למעלה מ -100,000 משתתפים, במופע של התעמלות, מחול, אקרובטיקה וביצועים דרמטיים, שנמשך 90 דקות, מלווים במוסיקה ואפקטים אחרים ועטופים במסרים פוליטיים רבים. המופיעים הם תלמידים וסטודנטים. המופע בן 90 הדקות מתקיים מדי ערב בשעה 19:00. אחד המראות המרהיבים ביותר במשחקי המסה הוא הפסיפס הענק "ג'מבוטרון", המורכב מעשרות אלפי תלמידים בודדים. כל אחד מחזיק ספר שדפיו קשורים למי שיושב לידו. ספר אחד יכול להכיל עד 170 דפים. הצפון קוריאנים מתפארים שזו "התמונה הגדולה ביותר בעולם". כשהתעניינו כמה זמן הם מתאמנים לקראת המופע, נאמר לנו שרבים מהמופיעים, במיוחד אלו שבספרי הפסיפס, הם סטודנטים שמבלים עד שמונה חודשים באימון ובהתנסות.
 
המשתתפים ב"תמונה הכי גדולה בעולם"

תמונה אחת מתוך עשרות התמונות שהוצגו במהלך המופע. פשוט מדהים
המשחקים האלה התקיימו ברציפות עד שנת 2012 ואז הופסקו והשנה לכבוד חגיגות ה-70 למדינה, מחדשים אותם שוב במופע שנקרא "הארץ המפוארת". מלבד רקדנים וזמרים וזיקוקים, השתמשו הפעם גם בטכנולוגיות חדישות כמו מל"טים שהופיעו באוויר מעת לעת, במבנים מיוחדים.

המופע היה אמור להתחיל בשעה 20:30, לנו הודיעו שיש להתייצב ליד האוטובוסים בשעה 16:15. בנוסף לכך הובהר שבמופע הזה אסור לצלם, אסור להביא כל ציוד אישי שהוא: תיקים, טלפונים, מצלמות, וכל דבר אחד שיעלה על הדעת. מותר רק להביא כסף בשטרות נייר כדי לקנות שתיה. וכמובן שתהיה בדיקה ביטחונית קפדנית.

בשעה 16:30 יצאו האוטובוסים בשיירה מהמלון למגרש חנייה מרוחק. שם הורידו את כולנו וערכו בתוך האוטובוסים בדיקה קפדנית לראות שלא חרגנו מההנחיות. השוטרים אספו את כל הציוד האישי שמצאו (בעיקר טלפונים ומצלמות) ואחרי שהסתיימה הבדיקה, אפשרו לנו להמשיך אל מקום המופע. בכניסה לאצטדיון נערכה בדיקה ביטחונית נוספת, הפעם אישית ורק אז הורשינו להיכנס בשערי ההיכל. פאק המלווה שלנו הגיעה בלבוש קוריאני מסורתי, וכך גם האחרים. חבל שלא יכולנו לצלם.
הקהל היה מורכב מהמון אנשי צבא, הפקידות הבכירה, דיפלומטים (ראינו לפי המכונית בחוץ). אגפים שלמים באצטדיון היו צבועים בצבע המדים.

בשעה 2030 בדיוק נכנס לאצטדיון המנהיג הנוכחי קים ג'ונג און, שמכונהThe Supreme Marshal  .
הקהל כולו קם והריע לו ממושכות בהתלהבות. גם אנחנו. ואחרי ששככו מחיאות הכפיים התחיל המופע.

מראה האיצטדיון בעת המופע
במשך 90 דקות חוללו לפנינו אלפי משתתפים בתצוגות שונות של ריקוד, אקרובטיקה ושירה – ברמה גבוהה מאד. ממש התרבות הקוריאנית במיטבה. שיאו של המופע היה כאשר על המסך ברקע הופיע דיוקנו של מנהיג קוריאה הצפונית – קים ג’ונג און. בשלב זה כל המופיעים שעל הבמה הסתובבו לאחור והשתחוו בפניו, וכל הקהל המקומי קם והריע למנהיג הנערץ. כך גם הקהל כולו וגם אנחנו.. בהמשך היו גם ריקודים שהסתיימו במחווה לשליט הנוכחי. גם אז הקהל כולו קם והריע וגם אנחנו. זה היה מופע בעל אופי פוליטי. הפרקים בתוכנית שקבלנו נקראו בשמות כמו: המולדת הסוציאליסטית שלנו, סוציאליזם כדרך חיים, אנחנו האנשים המאושרים ביותר בעולם, הדרך לניצחון ועוד. פוליטיקה, פוליטיקה, לנו בכלל לא היה אכפת איך נקרא כל שלב במופע. מבחינה ויזואלית אומנותית זה היה אחד המופעים המרשימים ביותר שראיתיever .


תמונות מתוך המופע ה- Mass Games
המנהיג הצפון קוריאני המנוח קים ג'ונג-איל אמר ב-1987 כי משחקי המסה "חשובים בהכשרת ילדי בית הספר כדי להיות אנשים קומוניסטים מפותחים" וכדי "לטפח גוף בריא וחזק במיוחד, רמה גבוהה של ארגון, משמעת וקולקטיביזם בבתי הספר" וכי עליהם להיות "מודעים לכך שתקלה אחת בפעולתם עלולה לקלקל את ההופעה התעמולתית ההמונית שלהם, ולכן עליהם לעשות כל מאמץ להכפיף את כל מחשבותיהם ופעולותיהם לקולקטיב". ונראה שהם אכן הכפיפו עצמם ליחד האמנותי. התוצאה היתה מדהימה ביופייה.

כמעט שעה וחצי חלפה עד שהצלחנו לצאת ממתחם האצטדיון. השעה היתה כבר קרובה לחצות כשנסענו לארוחת ערב במסעדה מקומית. בדרך ליוו אותנו אלפי ילדים שחזרו ברגל הביתה, לאחר שהשתתפו בהצגה הכי גדולה בעיר, כשהם מנופפים לנו בהתלהבות עם האביזרים שאיתם הם מופיעים.
.
 חלק מהאנשים בקבוצה שעימה טיילנו נסעו למחרת לצפות במופע שוב. הפעם הרשו לצלם
 קישור לסרטון שצילם  emmanuel.forgues

2.10.2018

פרק רביעי - ארמון השמש או בקיצור המוזוליאום

ארמון השמש 

עוד לפני הנסיעה לצפון קוריאה, קבלנו במייל הנחיות מדוקדקות לקראת הביקור במוזוליאום 
 To visit the Mausoleum tourists should follow a strict dress code: no shorts, T-shirts and sandals, no blue jeans and mini-skirts   
הנחיות האלה הבהירו לנו שמדובר במקום מיוחד


בארמון השמש, ששמו בקוריאנית Palace of the sun Kumsusan נמצאות הגופות החנוטות של שני הנשיאים הראשונים של קוריאה, קים איל סונג וקים ג’ונג איל.

נשים קוריאניות בתלבושת מסורתית בביקור במאוזולאום
עפ"י ויקיפדיה, מהארמון הזה התנהל השלטון הצפון קוריאני עד למותו של השליט הראשון, קים איל סונג, ומאז הפך המקום למקדש להנצחת זכרו והחל מ- 2012 גם של בנו, השליט המנוח קים ז'ונג איל. עלות שיפוץ הארמון והפיכתו למקדש הנצחה היתה לא פחות ממאה מיליון דולרים.

עבור העם הקוריאני מדובר ב"מקדש" של ממש. קוריאני שמבקר במקום הזה מתלבש בבגדים הכי חגיגיים שלו. הגברים באים בחליפה והנשים לובשות את התלבושת הקוריאנית מסורתית. כשהמדריכים שלנו דברו על הביקור במקום, אי אפשר היה שלא לחוש בהתרגשות שלהם.

בערב שלפני הביקור, לפני שאנחנו יורדים מהאוטובוס, פאק מסבירה על המקום, על ההתנהלות ועל מה שצריך ללבוש. היא מדגישה שצריך לבוא בבגדים הכי חגיגיים שהבאנו ונקבה ברשימת איסורים: אסור לבוא בג'ינס, חצאית קצרה, חולצת טי-שירט, לא מכנסיים קצרים וגם לא סנדלים. מי שיש לו קעקוע נדרש לכסות אותו. היא מסבירה על הבדיקות הביטחוניות שנעבור, מה שנראה בפנים ואיך צריך להתנהג. אחר כך אומרת מה אסור להביא או בקיצור מה מותר. הדבר היחיד שאפשר להביא זו מצלמה שאותה נידרש להפקיד בכניסה למוזוליאום. אחרי הביקור ירשו לנו לצלם תמונות בגן המקיף את הארמון. כל השאר אסור.

אסור תיק, אסור טלפון, הכיסים צריכים להיות ריקים מכל חפץ בתוכם, במיוחד ממטבעות. אסור משקפיים, פרט למשקפי ראיה. אם לבשת ז'קט עם כפתורים, יש לרכוס את הכפתורים. הקפדה על כל הפרטים הקטנים.

לפני היציאה למוזוליאום בבוקר, פאק בוחנת היטב את כל מי שמגיע ללובי. מי שבא בלבוש שאיננו תואם את קוד הלבוש שלה נשלח אחר כבוד לחדרו להחליף בגדים למשהו שתואם את הכללים. צריך לזכור שאנחנו נמצאים יומיים לפני אירוע השיא של יום ייסוד המדינה (9.9) המלון מפוצץ באורחים וכל שימוש במעלית אומר לפחות חצי שעה עיכוב. לחץ הזמנים התחיל להיות ממש בעייתי משום שהיה עלינו להגיע למקום בדיוק בשעה 0900, אחרת נפספס את הביקור במקום. המדריכים האחרים, LEE ו-KIM נלחצים גם הם ושולפים חולצות לבנות מגוהצות מהחדרים שלהם. המשבר הקטן הסתיים ויצאנו לדרך.

בכניסה למוזוליאום, מכניסים אותנו לחדר המתנה עד שיגיע תורנו להכנס. פאק מורה לנו להסתדר ברביעיות וללכת במבנה הזה כל הזמן. הקוריאנים רגילים לכך, הם תמיד מסתדרים בשורות ושומרים על הסדר הזה. אצלנו זה לא כל כך הולך. אנחנו משתדלים.

בהגיע הרגע, אנחנו צועדים לעבר מבנה מרשים מאד. באולם הכניסה מוצבת תמונה ענקית של שני המנהיגים קים איל סונג וקים ג’ונג איל אנחנו קדים קידה או בקיצור משתחווים לפני התמונה הזו ברביעיות. אני שמה לב ששניהם נראים באותו גיל, לשניהם אותו מבנה גוף וגובהם זהה. הפוטו מונטאז' במיטבו.
תמונת שני המנהיגים בכניסה למוזוליאום
לאולמות המרהיבים בהם מוצגות הגופות החנוטות אנחנו מגיעים אחרי שעוברים סידורי בטחון קפדניים ביותר, ובהמשך, דרך מכונות מיוחדות, האחת שמנקה את תחתית הנעליים והשנייה מעיפה רוח על המבקר ושנועדה להסיר מגופו ומפניו כל פירור לכלוך מיותר.

ארמון השמש נחשב למקום הכי קדוש בצפון קוריאה. הביקור בו מפגיש אותנו עם מקום מרשים מבחוץ ועוצר נשימה מבפנים. בארמון מאוחסנות גופותיהם החנוטות של המנהיגים הלאומיים, כל אחד בחדר ענק משלו, יחד עם מכוניותיהם, מדליות ועיטורי גבורה, תמונות עם מנהיגים שונים ומפות דיגיטליות שמציגות את מסעותיהם בעולם. לכל גופה חנוטה חדר ענק משלה, וכמובן חיילים ששומרים עליה. החדרים חשוכים ואפלים, ונשמעת בהם מוזיקה שקטה שמשדרת יראת כבוד.


בחדר הראשון הייתה מונחת גופתו של קים איל סונג. אנחנו נכנסים ברביעיות, עומדים מול הרגליים ולאחר מכן עוברים לצד שמאל של הגופה – השתחוות ראשונה, עוברים לראש – השתחוות שניה; עוברים לצד ימין – השתחוות שלישית ויוצאים החוצה. לאחר מכן נכנסנו לחדר ענק ובו מוצגים כל המדליות והעיטורים שקיבל קים איל סונג בימי חייו, תארי דוקטור כבוד, מדי צבא, תמונות שלו עם מנהיגים שונים ומסמכים שכתב. בחדר הבא ראינו את קרון הרכבת שבה נסע, המכונית שבה הוסעה גופתו בטקס ההלוויה ומפה דיגיטלית שהציגה את מסעותיו ברחבי העולם.

המכונית שבה נסע המנהיג וקרונית הגולף שאיתה הסתובב
באגף השני של המבנה נמצאת גופתו של קים ג'ונג איל ובו חזר על עצמו אותו טקס: שלוש השתחוויות, חדר הנצחה עם מדליות, תמונות קרון הרכבת שבו נסע את נסיעתו האחרונה ושם גם נפטר. המדריכה של המוזוליאום מספרת לנו שהוא קרא מסמכים וחתם עליהם ממש עד הרגע שבו נפטר. שולחן הכתיבה עם המסמכים האלה נשאר כפי שהיה ברגעים ההם. משם אנחנו עוברים לחדר המדליות, התעודות והעיטורים וגם למפה הדיגיטלית של מסעותיו בצפון קוריאה ובעולם. מהמפה רואים שמספר הנסיעות שלו בעולם פחת לעומת אלה שעשה אביו. אחת התמונות שהוצבו בחדר היא של קים ג’ונג איל ויאסר ערפאת לוחצים ידיים.

אחרי הביקור אנחנו יוצאים החוצה אל הגינה לצלם ולהצטלם. גם שם מותר לצלם את המבנה והפארק אבל לא את עובדי הגן. כמות עובדי הגינון והניקיון גדולה מאד. לכל קבוצה מדים בצבע משלה: עובדי הניקיון בכתום, עובדי הגן בתכלת לבן, עובדי הכרם בסרבל כחול. בשולי הגן נטוע כרם ענבים והם בוצרים את הענבים. המדריך מספר שאת הענבים שיבצרו שולחים לגני הילדים.

עובדי הגינון בארמון השמש
בערב, לפני החזרה למלון מודיעה לנו פאק מדריכת התיירים שאושרה השתתפותנו בטקס הפתיחה של חגיגות יסוד האומה ב-9.9 הנקרא Mass Games, ג'וליה מודיעה לנו כי הביקור בהר פאקטו, היעד הבא אליו היינו אמורים לטוס למחרת - בוטל. כל הטיסות לאזור זה בוטלו בהוראה מגבוה ולא ניתן הסבר לביטול.

זה היה מאד מאכזב. הר פאקטו הוא מקום חשוב בהיסטוריה של המדינה ומקום קדוש לקוריאנים, והוא גם ידוע בנופים יפים במיוחד. כתוצאה מכך נוסף לנו עוד יום בפיוניאנג שלא נקבעה לו תכנית. הטוויסט הבלתי צפוי הזה בתכנית הכניס את המלווים שלנו ללחץ. אלה יודעים להסתדר טוב כשהתכנית מוכנה, במצבים של חוסר ידיעה מיד מרגישים שהם בלחץ.

אגם בלוע הר געש - הר פאקטו אליו לא נזכה להגיע






שוב פסח

חמש בבוקר אני ערה במיטה פסח מתקרב. צפים אצלי הימים של ההלם והבור השחור שאליו נפלתי. אז לא ידעתי כלום. מהמקום ההוא החלטתי שנחגוג פסח אח...