המסע לארץ הדרקונים

FLAG of BHUTAN

כשאיילה ואני היינו מקפצות מבולדר לבודלר בירידות למכתש תמנע, במסלולי שביל ישראל, מנסות להסדיר את הנשימה שלנו, היינו מדברות על הרבה דברים. היו לנו לא מעט נושאים משותפים, בין היתר היא היתה מספרת לי חוויות מנסיעותיה למקום המיוחד ששמו בהוטן או בוטאן.

אילה מלאך-פיינס, שהיתה מומחית לנושא האושר התחברה עם המדינה שמגדירה עצמה כמקום שבו האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיים. דרך סיפורים על מפגשים עם אנשים ומקומות היא חשפה בפני רבדים שונים של המדינה, אנשיה והאמונות שלהם, האמנות, הטבע ועקרון האושר הלאומי הגולמי שמאפיין ומייחד אותה.

כל כך מצער שאילה כבר מזמן לא איתנו.. אני נותרתי עם הגעגועים לשיחות שלנו ועם החלום על בהוטן. עקבתי אחריה מרחוק.. וחלמתי שיום אחד גם אני אסע לשם...

*****

ממלכת בוטאן-בהוטן היא ממלכה בודהיסטית קטנה ומבודדת בהרי ההימלאיה המזרחיים. היא ידועה גם כ"ארץ השנגרי-לה האחרונה "- שם נרדף לגן עדן עלי אדמות.

מספר תושבי המדינה אינו עולה על 700 אלף איש והיא נחשבת לדמוקרטיה הצעירה ביותר בעולם. המלך העומד בראשה הוא המלך הצעיר ביותר בעולם כיום. הממלכה שומרת בקנאות על תרבותה הייחודית ועל סביבתה הטבעית, ומעריכה את הישגיה על פי מידת האושר של תושביה.

עד שנות ה-60 המאוחרות לא היו כבישים במדינה והכניסה אליה התאפשרה בהליכה רגלית בלבד. הכביש הראשון נסלל ב-1962 בעזרת ממשלת הודו. כיום יש כביש מרכזי אחד המחבר אזורים שונים של המדינה, אבל כ-14 אחוזים מתושביה גרים במרחק של ארבע שעות הליכה ויותר מהכביש הקרוב ביותר.

המדינה, ששמרה על בידודה במשך מאות שנים, נפתחת בהדרגה אל העולם. ואולם, בד בבד, עושים המלך והממשלה את כל המאמצים לשמר את תרבותה הייחודית וסביבתה הטבעית ולאזן בין המודרניזציה לבין ערכים מסורתיים, דתיים ואקולוגיים.

הבהוטנים קוראים למדינתם "ארץ דרקון הרעם". באמונה שלהם הדרקון הוא סמל למי שמביא מזל. הדרקון  על דגל המדינה הוא דרקון "דרוק"- דרקון רעם מהמתולוגיה הבהוטאנית. הדרקון חוצה בין החלק הכתום - הבודהיסטי של הדגל, לחלק הצהוב - החילוני ממלכתי של הדגל. הדרקון הלבן מסמל את הטוהר..

****

לא יודעת להסביר את זה, אבל המקום הלא מושג הזה היה בשבילי סוג של השראה. השראה היא קצת כמו אהבה. נותנת לך כוח להתעורר בבוקר, לא להתייאש, להמשיך הלאה ולקוות להיות הגירסה היותר טובה של עצמך, כל בוקר מחדש. בתוך כל הטראומות האישיות והלאומיות שעברו עלי - בהוטן היתה בשבילי משהו לחלום עליו.. מקום שאפשר לברוח אליו במחשבות.

אני חושבת המון על איילה שכבר מזמן איננה איתנו. כשאני אורזת את כל מה שצריך לקחת לקראת הנסיעה לשם... אני מהרהרת בהשראה שנתנה לי, בתקופה הקצרה שהכרנו..

 

היינו משפחה קטנה - ליום השואה

 

המדור לחיפוש קרובים - 1957

אנחנו משפחה קטנה, אבא ואמא ושתי בנות.

ההורים שלי עלו לארץ ב-1948, כשכבר פרצה מלחמת העצמאות. הם הגיעו מוורוצלב בפולין שם התקבצו פליטי המחנות והמלחמות. הסוכנות היהודית ארגנה את סידורי העליה לארץ והם מצאו עצמם בארץ נאחזים בשארים המעטים שהגיעו לכאן קודם לכן.

אמא פגשה כאן את אבא שלה, אחרי 15 שנות פרידה. האושר היה קצר. חצי שנה אחרי שנפגשו הוא נהרג.

מהצד של אבא, היתה כאן בת דודה שעלתה לארץ בשנות ה-30 וגרה בקיבוץ עינת ומרדכי - בן דודו שעלה לארץ חודשיים לפניו.

אלה היו כל מי שיכלו לקבל את פניהם.

בשנים הבאות התקבצו לפה עוד שארים מעטים: מהצד של אבא- חיים מפתח תקווה – הבן של יונה אחיו שנספה - שהיה הניצול היחיד מכל המשפחה. ומשה הבנדוד מקרית גת.

משפחתה של אמא נשארה כולה מעבר למסך הברזל (ברה"מ לשעבר) אח אחד עלה ארצה אחרי כמה שנים.

וככה היו למשפחה הקטנה שלנו סניפים של אנשים בודדים בחיפה, בפ"ת, בקרית גת ובקיבוץ עינת. אף פעם לא נסענו לבקר ולא היה למי לנסוע בחופש, כמו שעשו ילדים אחרים.

אמא נהגה להאזין באדיקות ומתוך הרגל ל"מדור לחיפוש קרובים" ברדיו. בהתחלה זה היה הרדיו הגדול שעמד בסלון ואחר כך מהטרנזיסטור שעמד על החלון במטבח. אמא בישלה והקשיבה. הצליל של התכנית הדהד במטבח ובזמן שזו שודרה השתרר שקט בבית. אסור היה להשמיע קול ולהפריע. אין לדעת מה קיוותה אמא למצוא.. אבל מכיוון שכל משפחתה התפזרה לכל עבר ואימי בילתה הרבה שנים בערבות סיביר של רוסיה הרחוקה, מנותקת מכולם - אולי קיוותה שהרדיו יביא אליה ידיעות על מישהו מהם.. מישהו מהעבר שלה...

זה לא קרה. מה שכן קרה זה שכל מי שהיה בזמנו קרוב רחוק מדרג ג' או אפילו סתם מכר או מכרה מהעיירה שלה – כולם שודרגו מיידית והפכו להיות קרובים ממש וזכו לכינוי דוד או דודה. וככה זכינו בדודה ברנה ודודה מרים ודודה שרה ודוד חנוך..כל שכן הפך להיות דוד והעולם התמלא דודים דודים..

אבא חי תמיד בתחושה שהאסון הבא נמצא מעבר לפינה. מאז שעלה לארץ עברו עליו מלחמת העצמאות ומבצע סיני וששת הימים ועוד כל מיני מבצעים שלא כולם נגמרו טוב .. התחושה של מדינה שנמצאת תמיד בסכנה ושהאסון הבא הוא רק שאלה של זמן.. היתה כל הזמן באוויר. הוא תמיד הקשיב לחדשות, ל"קול ישראל מירושלים". והרדיו כל הזמן שידר גזרות חדשות. הכסף לא היה מצוי אצלנו אבל אבא דאג למזון לשעת חירום. במחסן הוא שמר ארגזים של בצלים יבשים ועל הרצפה פיזר תפוחי אדמה.. להאריך את חייהם כמה שאפשר... ההורים לא שיתפו אותנו בדאגות על המצב בכלל או על המצב הכלכלי שלנו אבל אפשר היה לראות את הדאגות על פניהם..

כילדה אף פעם לא עצרתי לשאול איך זה שאנחנו משפחה כל כך קטנה, למה אין לנו סבא או סבתא, או דודים. כמו שהיו לילדים אחרים שהכרנו. סבא וסבתא שפגשתי בבתים של החברות שלי היו זקנים, שדיברו בשפה שלא הבנתי ונראו כמו אנשים ממציאות אחרת שלא התחברתי אליה. ארוחות שבת והחגים היו תמיד ארוחות קטנות. לפעמים היה בא לחגוג איתנו דוד וולודיה עם משפחתו הקטנה שהיה אח של סבא מצד אמא, אבל בדרך כלל הארוחות היו תמיד קטנות.

לא ידעתי שאבי הוא יתום שאיבד את כל משפחתו. לא היו אצלנו בבית דיבורים על הצד הזה של המשפחה של אבא. ידעתי שאמא נפרדה מאמא שלה שנשארה בברה"מ ואין לדעת אם אי פעם הן יפגשו שוב. הקשר עם האמא נשמר באמצעות מכתבים ברוסית, שאמא היתה מקבלת מפעם לפעם. כל מכתב כזה היה מלווה  בהתרגשות גדולה ולא פעם גם בדמעות בגלל הידיעות שקבלה על אחיה שנכלא או על זה שמת.

אני ואולי גם אחותי, שנולדנו כאן בארץ והיינו "צבריות" כמו שנהוג היה לקרוא למי שנולד כאן, כל העבר הזה בכלל לא עניין אותי. העבר התגנב לו מדי פעם דרך כל מיני קרובים שהיו צצים לרגע.. ושוב נעלמים. לא הבנתי מי זה חיים מפתח תקווה.. ומה הקשר שלי למשה מקרית גת או לאלה שאמא אמרה שהם "מהעיר שלי".

אבל העבר, התגנב לכל מקום.. והופיע אצלנו בבית בדמות ספר קוריץ שהיה מונח במגירה למטה בארון בחדר השינה ובתמונות שהיו מודבקות בתוך הספר שאבא היה מסתכל עליהן מדי פעם וכשהיה מתסכל – היה בוכה..

אבל אני לא שאלתי ואבא לא סיפר.

אבא שלי היה מן השותקים. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו ועל משפחתו. אף פעם לא דברו על מה שהיה שם. את המציאות של אי אפשר לשאול, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מתבונן בתמונות של אנשים שלא הכרתי. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

וכשאבא שלי נפטר בשנת 1987, ידעתי מעט מאד על החיים שלו לפני שעלה לארץ ועל המשפחה שלו, וגם אז שום דבר לא באמת דחף אותי לשאול ולדעת..

*******

עד שיום אחד... כמו בשיר "גאווה" של דליה רביקוביץ ..

        עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

        יָבוֹא וְיֵלֵךְ.

        וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

כלב הים הקטן הזה הוא הבן שלי שגירד אצלי משהו.. ששאל שאלות שלא היו לי עליהן תשובות ושבעקבות השאלות שלו יצאתי למסע שלא נגמר...המסע לגילוי העבר שלא הכרתי.