על המסלול הלא ממומש שהפעם עשינו אותו....

מסלול נחל עמוד תחתון היה בשבילנו המסלול הלא ממומש.. המסלול שתמיד מבוטל. בתכנית ההליכות שלנו שבה לא מבטלים כלום הוא המסלול האחד שלא יצא אל הפועל מכל מיני סיבות, בעיקר בשל ענייני מזג אוויר גשום מדי, חם מדי, או סתם משהו שלא מתחשק לעשות בסוף העונה.. שלוש פעמים ניסינו ולא יצא.. השנה חבורת המתכננים שילבה את המסלול הזה באמצע העונה ולא נותרה ברירה אלא ללכת אותו כי הרי אנחנו לא מהמבטלים...

אז לפי התכנית נפגשנו בבוקר שישי, בהרכב די מצומצם, ב"מקום הכי יפה לקפה" בכחל ואחרי שרשרת התארגנויות, נחושים וחדורי מטרה לעשות את זה הפעם, מצאנו עצמנו בתחילת המסלול מתחת לכביש 85.

קטע השביל הזה בנחל עמוד הוא הקטע הפחות מטוייל ויש לו דימוי של "קטע משעמם משהו". אנחנו פגשנו  מסלול פראי ומרשים, שעובר בערוץ נחל עמוק ומרהיב, לצד מצוקים גבוהים, מערות פרהיסטוריות, שרידים ארכיאולוגיים ומעיינות קטנים.

מיעוט הגשמים השנה, גרם לכך שהפריחה התאחרה אבל בכל זאת פגשנו לא מעט רקפות (ללא עלים), ופריחה נהדרת של העצים לאורך השביל שנהנים ממים בשכבות שמתחת לאדמה.

בהמשך הדרך פגשנו את מדרגות סיפון ואדי עמוד – מבנה הנדסי של המוביל הארצי, החוצה את ערוץ הנחל דרך צינור ענק. הסיפוו עובד לפי חוק הכלים השלובים. המים צונחים מצד אחד של הואדי ומתרוממים בצד השני, בתוך צינור שקוטרו 3.5 צול. הפטנט הזה להעברת מים קיים גם בנחל צלמון. יש המספרים שבתוך הצינור הזה שוחים גם דגים ואלה נתקעים בחלק התחתון ומפעם לפעם צריך לפתוח ולשחרר את הדגים החוצה.. ועל הסרחון שמתפשט בסביבה לא כדאי לדבר. אנחנו לא נתקלנו בזה כי שאיבת המים כבר מזמן נעצרה בגלל המפלס הנמוך של הכנרת..

המסלול ממשיך דרומה ועובר לצד מערות טבעיות. בדרך ראינו אנשים שעשו טיפוס במצוקים וסנפלינג.  בסוף הדרך פגשנו את "העמוד" המפורסם והמרשים – עמוד סלע ענק בגובה 20 מטרים, שהעניק לנחל את שמו ומשם קצרה הדרך לחניון שמעל חוקוק, שם חיכו לנו המכוניות.

הציפייה למסלול שחשבתי שיהיה משעמם הפגישה אותנו עם מסלול מפתיע ומעניין.. וכשהולכים אותו עם חבורה נהדרת והדרך מתובלת בסיפורים ובקטעי הסבר ופייטנות, שמביאים איתם אנשים לשביל, אז החוויה היא טובה ממש.

וככה שמענו שיר לשבת שהביאה מירי, ואיתן סיפר על חוויותיו כאיש הגד"ש בקיבוץ ועל הביטוי "הזורעים בדמעה..." והמצפים לגשם וגדעון סיפר על מפעל המים בא"י ולמה אומרים ש"אין מספיק מים" (פוליטיקה.. פוליטיקה..) ואני קראתי להם את הקטע שכתבתי לספר לזכרה של דודתי שהלכה לעולמה לפני כמה חודשים. וכל המישמש הזה עשה את ההליכה ליותר טובה ומעניינת..

וכמנהגנו, סיימנו בארוחת צהרים משותפת וטעימה על שפת הכנרת, בה כל אחד מכבד במשהו טעים שהכין ונפרדנו לשלום עד לפעם הבאה.

להתאהב בחתול..

חתולים ואני זה משהו שאף פעם לא חשבתי שיכול להתקיים במציאות. אצלי היו תמיד כלבים. כל השנים. לחתולים ולי לא היה קשר בכלל. אף פעם.  

יום אחד הילד שלי סיפר שהוא שומר על גור חתולים חולה ומטפל בו, חשבתי שזה יפה ויגמר כשהחתול יחלים. מתישהו החתול החלים ונשאר.. הבנתי שהם לא נפרדים ושקרה שם משהו ביניהם. סיפור אהבה אם תרצו .. יום אחד כשהחתול נעלם הילד הסתובב יותר משבועיים בסמטאות המושב בו גר וחיפש אחריו. שבועיים הוא לא אכל ובקושי ישן. ביום שישי אחד קרוב לחצות.. צלצל הטלפון שלי, על הקו שמעתי אותו בוכה מהתרגשות "החתול חזר". החתול חזר פצוע וקרוע ברגל ובגב. הניתוח וההחלמה עלו הון. אבל מי סופר.

מאז היה ברור שהשניים הם בלתי נפרדים. הוא והילד הפכו ישות אחת. החתול והוא התאהבו אחד בשני.

כלפי האחרים היה חשדן. כשהייתי באה לבקר נהג לברוח מהבית ולהסתתר. באחד החגים באתי לשמור עליו. מהרגע שהגעתי, הוא בילה את רוב הזמן מחוץ לבית ובערב נכנס לישון כשהוא לא סופר אותי בכלל.. הוא לא התחבר עם מי שהוא לא מכיר וגם אני הייתי בקבוצה של "אנשים שהוא לא מכיר".

הילד אהב אותו מאד ואני אהבתי את מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם ואת מה שהם היו אחד בשביל השני. לא כל כך הבנתי לעומק מה זה אומר כי אף פעם לא גידלתי חתולים.

ואז פרצה מלחמת 7 באוקטובר והקרוואן של הילד הפך להיות לא בטוח בכלל במיוחד בזמן שמפגיזים. הוא ארז את עצמו ואת החתול והשניים הופיעו אצלי בדלת, "עד שהמצב ירגע.." אמר... החתול תכף חיפש איפה יוכל להסתתר ונעלם בתוך מגירת נעליים חשוכה. הוא הופיע רק בלילה כדי לאכול.

למרות שהם שהו אצלי כמה שבועות, מבחינת החתול עדיין לא הייתי קיימת. במשך הזמן הפסיק להסתתר אבל לא נתן לי להתקרב אליו.

ויום אחד הודיעו שהמצב נרגע והילד החליט לחזור הביתה ולהשאיר אצלי את החתול למקרה שיצטרך להתפנות מהר שוב.

וככה מצאנו עצמנו, אני והחתול, שלא ממש מחבבים אחד את השני – ביחד. בדירה אחת.

אני לא יודעת לקרוא מחשבות של חתול.. אבל הוא בטח חשב לעצמו "מה אני עושה עכשו כשאני תקוע עם האישה הזאת.." וגם אני הייתי מבולבלת.. איך מטפלים במישהו שלא סופר אותך ואולי גם לא ממש מחבב אותך..

בהתחלה לא אהבתי את החתול.. אולי קצת חיבבתי אותו אבל הילד כל כך אהב אותו ואני אוהבת את הילד, והבנתי שזה מעגל כזה שמסתדר ואני צריכה לקבל את זה וזה מה שהיה.

מהחתול ביקשתי רק דבר אחד. שיעשה ככה שלא יהיה לי קשה להתרגל אליו ושנלמד לחיות ביחד בטוב. וזה מה שהוא עשה.

מתישהו הוא כנראה הבין שאנחנו מעכשיו ביחד. מטיפוס אדיש ומתנכר הוא הפך לחתול הכי מתוק שיש והוא עשה את זה הכי מתוק שאפשר. בכל פעם שחזרתי הביתה הוא קיבל את פני בפתח הדלת, מתחכך ברגליים שלי כאומר "אני שמח שחזרת". אני מיד בליטופים והוא בגרגורים של אושר שנשמעים עד קצה הרחוב.

וכשיחסינו השתפרו גיליתי חתול דעתני, מצחיק, פולני, חתיך והכי מתוק שיש. גיליתי שיש לו עולם משלו. הוא מנהל בבית קרבות עם עצמים לא ידועים. יום אחד מצא בבית שממית קטנה וארב לה בסבלנות אין קץ, עד שעשתה את טעות חייה..

ואיזה שמחה יכול להביא לך חתול אחד. איזה אושר זה כשהוא בא לישון איתי במיטה, קופץ למיטה ורומז לי לפנות לו מקום.. ובשעה 5:00 בבוקר, הוא מעיר אותי לפינוק בוקר ולא יעזור לי שום דבר..

מתישהו הבנתי שהחתול התאהב בי ושגם אני התאהבתי בו.. וכבר היו לי מחשבות על מה יהיה אם הילד ירצה לקחת אותו אליו.. אבל הילד בחוכמתו אמר שהוא טס לחו"ל ולא יודע מתי יחזור...ועכשיו ברור שהחתול נשאר אצלי.. וכבר אני חושבת שאולי זה היה הרעיון של הילד שרצה לטוס לחו"ל אבל היה לו קשה להפרד מהחתול והוא לא ידע איפה יוכל להשאיר אותו ואז בעורמתו ובחוכמתו הרבה.. הוא עשה ככה שהחתול ואני נתקרב.. ונתאהב... ואז הוא יוכל לנסוע בשקט לאן שבא לו..

ופתאום הרגשתי שהחתול הפך לסוג של בית בשבילי.. מישהו שאני דואגת לו ומתגעגעת אליו ובכלל לא איכפת לי שכל הבית מלא שערות והחול מתפזר על הרצפה ושאני צריכה לנקות אחריו כל יום.. 

 

המסע לארץ הדרקונים

FLAG of BHUTAN

כשאיילה ואני היינו מקפצות מבולדר לבודלר בירידות למכתש תמנע, במסלולי שביל ישראל, מנסות להסדיר את הנשימה שלנו, היינו מדברות על הרבה דברים. היו לנו לא מעט נושאים משותפים, בין היתר היא היתה מספרת לי חוויות מנסיעותיה למקום המיוחד ששמו בהוטן או בוטאן.

אילה מלאך-פיינס, שהיתה מומחית לנושא האושר התחברה עם המדינה שמגדירה עצמה כמקום שבו האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיים. דרך סיפורים על מפגשים עם אנשים ומקומות היא חשפה בפני רבדים שונים של המדינה, אנשיה והאמונות שלהם, האמנות, הטבע ועקרון האושר הלאומי הגולמי שמאפיין ומייחד אותה.

כל כך מצער שאילה כבר מזמן לא איתנו.. אני נותרתי עם הגעגועים לשיחות שלנו ועם החלום על בהוטן. עקבתי אחריה מרחוק.. וחלמתי שיום אחד גם אני אסע לשם...

*****

ממלכת בוטאן-בהוטן היא ממלכה בודהיסטית קטנה ומבודדת בהרי ההימלאיה המזרחיים. היא ידועה גם כ"ארץ השנגרי-לה האחרונה "- שם נרדף לגן עדן עלי אדמות.

מספר תושבי המדינה אינו עולה על 700 אלף איש והיא נחשבת לדמוקרטיה הצעירה ביותר בעולם. המלך העומד בראשה הוא המלך הצעיר ביותר בעולם כיום. הממלכה שומרת בקנאות על תרבותה הייחודית ועל סביבתה הטבעית, ומעריכה את הישגיה על פי מידת האושר של תושביה.

עד שנות ה-60 המאוחרות לא היו כבישים במדינה והכניסה אליה התאפשרה בהליכה רגלית בלבד. הכביש הראשון נסלל ב-1962 בעזרת ממשלת הודו. כיום יש כביש מרכזי אחד המחבר אזורים שונים של המדינה, אבל כ-14 אחוזים מתושביה גרים במרחק של ארבע שעות הליכה ויותר מהכביש הקרוב ביותר.

המדינה, ששמרה על בידודה במשך מאות שנים, נפתחת בהדרגה אל העולם. ואולם, בד בבד, עושים המלך והממשלה את כל המאמצים לשמר את תרבותה הייחודית וסביבתה הטבעית ולאזן בין המודרניזציה לבין ערכים מסורתיים, דתיים ואקולוגיים.

הבהוטנים קוראים למדינתם "ארץ דרקון הרעם". באמונה שלהם הדרקון הוא סמל למי שמביא מזל. הדרקון  על דגל המדינה הוא דרקון "דרוק"- דרקון רעם מהמתולוגיה הבהוטאנית. הדרקון חוצה בין החלק הכתום - הבודהיסטי של הדגל, לחלק הצהוב - החילוני ממלכתי של הדגל. הדרקון הלבן מסמל את הטוהר..

****

לא יודעת להסביר את זה, אבל המקום הלא מושג הזה היה בשבילי סוג של השראה. השראה היא קצת כמו אהבה. נותנת לך כוח להתעורר בבוקר, לא להתייאש, להמשיך הלאה ולקוות להיות הגירסה היותר טובה של עצמך, כל בוקר מחדש. בתוך כל הטראומות האישיות והלאומיות שעברו עלי - בהוטן היתה בשבילי משהו לחלום עליו.. מקום שאפשר לברוח אליו במחשבות.

אני חושבת המון על איילה שכבר מזמן איננה איתנו. כשאני אורזת את כל מה שצריך לקחת לקראת הנסיעה לשם... אני מהרהרת בהשראה שנתנה לי, בתקופה הקצרה שהכרנו..

 

היינו משפחה קטנה - ליום השואה

 

המדור לחיפוש קרובים - 1957

אנחנו משפחה קטנה, אבא ואמא ושתי בנות.

ההורים שלי עלו לארץ ב-1948, כשכבר פרצה מלחמת העצמאות. הם הגיעו מוורוצלב בפולין שם התקבצו פליטי המחנות והמלחמות. הסוכנות היהודית ארגנה את סידורי העליה לארץ והם מצאו עצמם בארץ נאחזים בשארים המעטים שהגיעו לכאן קודם לכן.

אמא פגשה כאן את אבא שלה, אחרי 15 שנות פרידה. האושר היה קצר. חצי שנה אחרי שנפגשו הוא נהרג.

מהצד של אבא, היתה כאן בת דודה שעלתה לארץ בשנות ה-30 וגרה בקיבוץ עינת ומרדכי - בן דודו שעלה לארץ חודשיים לפניו.

אלה היו כל מי שיכלו לקבל את פניהם.

בשנים הבאות התקבצו לפה עוד שארים מעטים: מהצד של אבא- חיים מפתח תקווה – הבן של יונה אחיו שנספה - שהיה הניצול היחיד מכל המשפחה. ומשה הבנדוד מקרית גת.

משפחתה של אמא נשארה כולה מעבר למסך הברזל (ברה"מ לשעבר) אח אחד עלה ארצה אחרי כמה שנים.

וככה היו למשפחה הקטנה שלנו סניפים של אנשים בודדים בחיפה, בפ"ת, בקרית גת ובקיבוץ עינת. אף פעם לא נסענו לבקר ולא היה למי לנסוע בחופש, כמו שעשו ילדים אחרים.

אמא נהגה להאזין באדיקות ומתוך הרגל ל"מדור לחיפוש קרובים" ברדיו. בהתחלה זה היה הרדיו הגדול שעמד בסלון ואחר כך מהטרנזיסטור שעמד על החלון במטבח. אמא בישלה והקשיבה. הצליל של התכנית הדהד במטבח ובזמן שזו שודרה השתרר שקט בבית. אסור היה להשמיע קול ולהפריע. אין לדעת מה קיוותה אמא למצוא.. אבל מכיוון שכל משפחתה התפזרה לכל עבר ואימי בילתה הרבה שנים בערבות סיביר של רוסיה הרחוקה, מנותקת מכולם - אולי קיוותה שהרדיו יביא אליה ידיעות על מישהו מהם.. מישהו מהעבר שלה...

זה לא קרה. מה שכן קרה זה שכל מי שהיה בזמנו קרוב רחוק מדרג ג' או אפילו סתם מכר או מכרה מהעיירה שלה – כולם שודרגו מיידית והפכו להיות קרובים ממש וזכו לכינוי דוד או דודה. וככה זכינו בדודה ברנה ודודה מרים ודודה שרה ודוד חנוך..כל שכן הפך להיות דוד והעולם התמלא דודים דודים..

אבא חי תמיד בתחושה שהאסון הבא נמצא מעבר לפינה. מאז שעלה לארץ עברו עליו מלחמת העצמאות ומבצע סיני וששת הימים ועוד כל מיני מבצעים שלא כולם נגמרו טוב .. התחושה של מדינה שנמצאת תמיד בסכנה ושהאסון הבא הוא רק שאלה של זמן.. היתה כל הזמן באוויר. הוא תמיד הקשיב לחדשות, ל"קול ישראל מירושלים". והרדיו כל הזמן שידר גזרות חדשות. הכסף לא היה מצוי אצלנו אבל אבא דאג למזון לשעת חירום. במחסן הוא שמר ארגזים של בצלים יבשים ועל הרצפה פיזר תפוחי אדמה.. להאריך את חייהם כמה שאפשר... ההורים לא שיתפו אותנו בדאגות על המצב בכלל או על המצב הכלכלי שלנו אבל אפשר היה לראות את הדאגות על פניהם..

כילדה אף פעם לא עצרתי לשאול איך זה שאנחנו משפחה כל כך קטנה, למה אין לנו סבא או סבתא, או דודים. כמו שהיו לילדים אחרים שהכרנו. סבא וסבתא שפגשתי בבתים של החברות שלי היו זקנים, שדיברו בשפה שלא הבנתי ונראו כמו אנשים ממציאות אחרת שלא התחברתי אליה. ארוחות שבת והחגים היו תמיד ארוחות קטנות. לפעמים היה בא לחגוג איתנו דוד וולודיה עם משפחתו הקטנה שהיה אח של סבא מצד אמא, אבל בדרך כלל הארוחות היו תמיד קטנות.

לא ידעתי שאבי הוא יתום שאיבד את כל משפחתו. לא היו אצלנו בבית דיבורים על הצד הזה של המשפחה של אבא. ידעתי שאמא נפרדה מאמא שלה שנשארה בברה"מ ואין לדעת אם אי פעם הן יפגשו שוב. הקשר עם האמא נשמר באמצעות מכתבים ברוסית, שאמא היתה מקבלת מפעם לפעם. כל מכתב כזה היה מלווה  בהתרגשות גדולה ולא פעם גם בדמעות בגלל הידיעות שקבלה על אחיה שנכלא או על זה שמת.

אני ואולי גם אחותי, שנולדנו כאן בארץ והיינו "צבריות" כמו שנהוג היה לקרוא למי שנולד כאן, כל העבר הזה בכלל לא עניין אותי. העבר התגנב לו מדי פעם דרך כל מיני קרובים שהיו צצים לרגע.. ושוב נעלמים. לא הבנתי מי זה חיים מפתח תקווה.. ומה הקשר שלי למשה מקרית גת או לאלה שאמא אמרה שהם "מהעיר שלי".

אבל העבר, התגנב לכל מקום.. והופיע אצלנו בבית בדמות ספר קוריץ שהיה מונח במגירה למטה בארון בחדר השינה ובתמונות שהיו מודבקות בתוך הספר שאבא היה מסתכל עליהן מדי פעם וכשהיה מתסכל – היה בוכה..

אבל אני לא שאלתי ואבא לא סיפר.

אבא שלי היה מן השותקים. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו ועל משפחתו. אף פעם לא דברו על מה שהיה שם. את המציאות של אי אפשר לשאול, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מתבונן בתמונות של אנשים שלא הכרתי. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

וכשאבא שלי נפטר בשנת 1987, ידעתי מעט מאד על החיים שלו לפני שעלה לארץ ועל המשפחה שלו, וגם אז שום דבר לא באמת דחף אותי לשאול ולדעת..

*******

עד שיום אחד... כמו בשיר "גאווה" של דליה רביקוביץ ..

        עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

        יָבוֹא וְיֵלֵךְ.

        וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

כלב הים הקטן הזה הוא הבן שלי שגירד אצלי משהו.. ששאל שאלות שלא היו לי עליהן תשובות ושבעקבות השאלות שלו יצאתי למסע שלא נגמר...המסע לגילוי העבר שלא הכרתי.

אני משחררת

רק ארבעה ימים אחרי שנסע יכולתי להכנס לחדר שלו ולקפל את המיטה למצב הקבוע שלה,

המצעים והמגבת הלכו לכביסה יחד עם הבגדים שהשאיר כאן. השמיכה הכרית חזרו לארגז המצעים. סדרתי מסביב, חשבתי שאולי שכח משהו כמו שבדרך כלל קורה לו, אבל הפעם לא מצאתי. נראה שהפעם היה נחוש לא לשכוח כלום. הוא ידע שלא יוכל לחזור כמו שעשה בפעמים הקודמות.

תחושת חוסר שקט התרוצצה בתוכי. זה היה מסוג הרגעים שהרגשתי שאני צריכה להפוך את העולם כדי להרגע.. הסדר שעשיתי הרגיע אותי קצת. אבל רק קצת. נזכרתי בי בחודש התשיעי מחכה ללדת כל יום ואז מגיע הבוקר הזה בו אני נתקפת בבולמוס של ניקיון, ואני מסתערת על הריפוד של הכריות בסלון ועל הווילונות. כשסיימתי את היום הזה עם ה'להוריד ולכבס ולהחזיר' ידעתי שתכף אחרי זה אני יולדת. וככה זה היה. גם הבוקר היתה לי תחושה שאני צריכה איזה מבצע שישאיר אותי באפיסת כוחות. אבל מה.. מה לעשות... מבט על החלון הגדול בסלון הבהיר לי שזה יהיה המבצע של היום.

באמצע הניקיון של החלונות הגדולים פילח את הגב התחתון כאב קטן.

ההתנתקות של הילד קצת שברה לי את הלב. אבל הילד הוא כבר לא ילד. הוא כבר מזמן עבר אותי בגובה וכשהוא מחבק אותי אני נראית כמו הילדה שלו.

אחרי כמה שנים שגרנו במרחק האחד מהשני, השנה של המלחמה מאד קרבה אותנו. הוא בילה אצלי הרבה ומאד אהבתי את זה שהוא מסתובב אצלי בבית. כל כך היה לו טוב שהביא לפה את החתול שלו כדי שלא יהיה חשוף באזור של אזעקות והפגזות. היו לנו הרבה שיחות, ארוחות בוקר ביחד, קפה על המרפסת אחר הצהרים. היו לנו הרפתקאות ביחד, עשינו מסע קולינרי בסביבה, והוא אמר שהאזור ממש שווה.. היה לי ממש טוב ואני חושבת שגם לו. ככל שהזמן עבר התמלאנו נחת מהביחד שלנו.

ועכשו הוא עזב. זה לא היה פשוט לשנינו. ולמרות שהכל כל כך לטובה זה בכלל לא קל. הבית התרוקן, נתמלאתי געגועים וזה לא פשוט. מעין תחושה של בגידה, נטישה ..

כאב הגב הלך והעצים ואני מתלבטת מה לעשות, להפסיק לנקות את החלונות או להמשיך למרות שהגב כבר ממש כואב ואני יודעת שהוא אומר לי שעלי להרפות. עשיתי קצת הרפיה של הגוף בתרגילים על הרצפה אבל החלטתי לא להפסיק. הכאב הזה הוא בשביל להבהיר לי שאני במתח .. שאני בלחץ.. שזו הנפש שלי שמדברת איתי דרך הגב..

הורדתי את הקצב של הנקיון ולאט לאט סיימתי לנקות. אני בוחנת את החלונות מרוצה ממה שעשיתי. עכשו אני צריכה לעשות משהו עם הכאב הזה שלא עוזב אותי.. לקחתי שני כדורים נגד כאבים אכלתי משהו קטן והלכתי לישון.

כשקמתי, הכאב עוד לא עבר אבל זה היה קצת יותר טוב. והרגשתי שאני בשליטה על זה, שבהתנהלות נכונה הוא יחלוף תוך כמה ימים.

חשבתי על הילד שנסע להגשים את החלום שלו ושאני מאושרת בשבילו.

היינו מאד קרובים אבל הקרבה הזו לא הולכת לאיבוד. היא רק משנה את פניה. האימהות שלי היתה מספקת כשהיה זקוק לי וכעת הוא פרש כנפיים הוא יצא לדרכו אני נשארתי איתי. וגם החתול פה.

בימים הראשונים הייתי חסרת מנוחה וככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר קלילה וחופשיה לחיות את החיים שלי עם בחירות שנובעות מהצרכים שלי ולראות את הדברים אחרת..

המלחמה נתנה לנו הזדמנות למשהו אחר שעכשיו הסתיים, היו לנו ימים טובים ביחד וכעת הגיע הזמן לעצמי.

תודה לי על האומץ להיות עצובה ולהתאבל ולרעוד מפחד ולא לברוח מחרדת הנטישה.

תודה על הכוחות שהיו איתי: הדמיון, ההומור, היצירתיות והאמונה שיהיה טוב יותר, וגם על היכולת לשחרר..

תודה לנשים המדהימות שנקרו בדרכי בסדנא שהלכתי אליה ועטפו אותי בחום וברכות,

בימים שהיה לי קשה הרשיתי לעצמי להיות עצובה, גם לבכות וגם להתכנס בתוך עצמי.

עכשו אני מודה שנעים להיות קצת לבד, בשקט, להתרכז בעצמי ובדברים שמשמחים אותי ולתכנן תכניות מתי אני נוסעת לכל קצוות תבל לבקר את ילדי ולגלות יחד איתם עולמות חדשים אחרים.

מבזק בוקר

הבקרים כבר ממש קרירים. ב-5:00 בבוקר כשאני מתעוררת הטמפרטורה היא בקושי 14 מעלות. הקור מכנס אותי פנימה. אני ישר מתעטפת בכמה שכבות כדי לשמור עוד קצת את תחושת חמימות הגוף שאיתה קמתי מן השינה. רציתי לתלות כביסה אבל בקור הזה ממש אין לי חשק.

בזמן האחרון היו אצלנו אזעקות בבוקר. לא בכל בוקר. זה עושה קצת מתח. תהיה אזעקה הבוקר או לא תהיה אזעקה? האזעקה מגיעה בהפתעה, תמיד כשאני באמצע משהו ולרגע אני מתלבטת אם להתעלם ולהמשיך בעיסוקי או לרוץ לממ"ד. אני רצה לממ"ד.

הכי מעניין לקרוא את התגובות בקבוצת הווטסאפ השכונתית. אנשים ממש מאבדים את הפוקוס במצב כזה. הצורך לדעת מה קורה, איפה קרה ואם קרה, מפרסמים תמונות, יש שנוזפים באלה שסיפרו מה ראו. יש כאלה שצריכים שיגידו להם מתי לצאת מהממ"ד. מחכים למוצא פיו של ראש הרשות. שיגיד מתי לצאת. הוא מתקשר עם האנשים באמצעות הווטסאפ. המרגיע הלאומי (המקומי) אומר מתי להכנס ומתי לצאת ואנשים ממש מודים לו על כך..

תחושת הבטחון הפנימי זה משהו כל כך חמקמק. ברגעים כאלה של אזעקות הכל עולה למעלה, החרדה מתגברת ותחושת הבטחון האישי מתערערת, אי אפשר לדעת מה נכון לעשות. אני הולכת לממד אבל לרגע התחושה היא שאני מאבדת שליטה על המצב. מתישהו אני אוספת את עצמי. חוסן פנימי קוראים לזה. יש מי שסומך על עצמו ויודע מה לעשות ויש מי שפונה לאחרים כדי לשאוב מהם משהו שיחזק את תחושת הבטחון. ראש המועצה למשל...

פעם זה ירי טילים ופעם זה כתב"ם שכן או לא מצליחים לעלות על עקבותיו. הכל מפחיד. אין דרך להתגונן מפני כל אלה כי אין לדעת מתי זה יתפוס אותך. הדרך להתגונן היא להשאר בבית אבל מי רוצה להשאר מרותק לבית?

המלחמה הארוכה הזו מערערת הרבה מתחושות היסוד הפנימיות ומהדברים שחשבתי שהם בטוחים. בית למשל נתפס אצלי כמקום שהכי בטוח והכי מגן – אז מסתבר שזה תלוי איפה את גרה כי יש מקומות שהבית הוא לא ממש כזה.. הכמיהה לבית, למקום שיעטוף אותך בחמימות מתנגשת עם תחושת הבטחון וכדי לחזק את תחושת הבטחון לפעמים צריך לעזוב את הבית, כמו שקרה בדרום הארץ ובצפונה.

והתחושה של המדינה הזו כמקום בטוח לנו ולילדינו ולדורות הבאים, גם היא הולכת ומתמוססת בתוכי. אני מאד עסוקה בשאלה של מה יישאר פה אחרי שאני כבר לא יהיה כאן. איזו מדינה תישאר לילדים שלי ולילדים שלהם. פעם חשבתי שמדינה היא כמו בית ובית לא עוזבים אבל מה אם הבית הפסיק להיות המקום הבטוח והנכון בשבילך...? כואב לי לדעת שילדים שלי כבר יהיו שיקולים אחרים ולא בטוח שהם ירצו להישאר כאן וישראל תהפוך עבורם לעוד מקום מומלץ להשקיע בנדל"ן בשביל לשמור על ערך הכסף...

המחשבות האלה עושות לי מצב רוח לא משהו.. הכי טוב שאלך לתלות כביסה או להעסיק את עצמי במשהו שבו פחות יש זמן למחשבות להתרוצץ להן באופן חופשי.

הפוסט ה-180

שקיעה ברמת הנדיב- צילם גל 

השבוע האחרון היה שבוע של דרמות גדולות. ההתמודדות עם הצפון התחילה בסערה והילד חזר לגור איתי עד יעבור זעם.. 

המקום השלו בו אני גרה התנסה לראשונה בכמה אזעקות רציניות וזה הצריך אותי לבדוק איך עובדת דלת הממ"ד והיא עבדה יפה..

ובתוך כל אלה הגיעה לה השנה החדשה.. בשקט בשקט.. בלי לעורר יותר מדי התרגשות. שאלות של "איפה את עושה את החג" השאירו אותי ללא מענה. הכי התאים לי לא לחגוג בכלל ברגע האחרון הגיע רעיון שממש שמחתי עליו והחלטתי שהוא שווה שאשנה את דעתי.

לא פעם אני מרגישה שכל מה שקורה מסביב לוקח אותי למקומות בהם האנרגיה שלי נמוכה ומצב הרוח על הפנים. כשאני תופסת את עצמי ברגעים האלה, אני לא שוכחת להזכיר לעצמי שכאן בדיוק אני נמדדת ביכולת להתעלות, להמשיך הלאה, לא לוותר, לחרוק שיניים ולהמשיך, למרות הנסיבות שמסביב.

ברגע השפוף הזה נכנסה בי רוח שדחפה אותי לזוז.. נתקפתי ב'מצב רוח שמתאים למבצעי ניקיון' ואחר כך בישלתי משהו לארוחה שהוזמנתי אליה, שהיתה המקום הכי טוב להיות בו בימים קשים אלה.

ונשאר רק לאחל שהשנה הקרובה תהיה מיטיבה יותר, שאני אמשיך לצמוח, להתפתח ולאהוב,, שניפטר מהממשלה הרעה הזו שמובילה אותנו לתהום שאין רואים את סופה ושכולם, החטופים – קודם כל !!! וגם העקורים יחזרו הביתה במהירה! ושנזכה ליותר שלווה, שקט ואהבה.