רק ארבעה ימים אחרי שנסע יכולתי להכנס לחדר שלו ולקפל את המיטה למצב הקבוע שלה,
המצעים
והמגבת הלכו לכביסה יחד עם הבגדים שהשאיר כאן. השמיכה הכרית חזרו לארגז המצעים. סדרתי מסביב, חשבתי שאולי שכח משהו כמו שבדרך כלל קורה לו, אבל הפעם
לא מצאתי. נראה שהפעם היה נחוש לא לשכוח כלום. הוא ידע שלא יוכל לחזור כמו שעשה
בפעמים הקודמות.
תחושת חוסר
שקט התרוצצה בתוכי. זה היה מסוג הרגעים שהרגשתי שאני צריכה להפוך את העולם כדי
להרגע.. הסדר שעשיתי הרגיע אותי קצת. אבל רק קצת. נזכרתי בי בחודש התשיעי מחכה ללדת
כל יום ואז מגיע הבוקר הזה בו אני נתקפת בבולמוס של ניקיון, ואני מסתערת על הריפוד
של הכריות בסלון ועל הווילונות. כשסיימתי את היום הזה עם ה'להוריד ולכבס ולהחזיר' ידעתי
שתכף אחרי זה אני יולדת. וככה זה היה. גם הבוקר היתה לי תחושה שאני צריכה איזה
מבצע שישאיר אותי באפיסת כוחות. אבל מה.. מה לעשות... מבט על החלון הגדול בסלון הבהיר לי שזה
יהיה המבצע של היום.
באמצע הניקיון
של החלונות הגדולים פילח את הגב התחתון כאב קטן.
ההתנתקות
של הילד קצת שברה לי את הלב. אבל הילד הוא כבר לא ילד. הוא כבר מזמן עבר אותי
בגובה וכשהוא מחבק אותי אני נראית כמו הילדה שלו.
אחרי כמה
שנים שגרנו במרחק האחד מהשני, השנה של המלחמה מאד קרבה אותנו. הוא בילה אצלי הרבה
ומאד אהבתי את זה שהוא מסתובב אצלי בבית. כל כך היה לו טוב שהביא לפה את החתול שלו
כדי שלא יהיה חשוף באזור של אזעקות והפגזות. היו לנו הרבה שיחות, ארוחות בוקר ביחד,
קפה על המרפסת אחר הצהרים. היו לנו הרפתקאות ביחד, עשינו מסע קולינרי בסביבה, והוא
אמר שהאזור ממש שווה.. היה לי ממש טוב ואני חושבת שגם לו. ככל שהזמן עבר התמלאנו נחת
מהביחד שלנו.
ועכשו
הוא עזב. זה לא היה פשוט לשנינו. ולמרות שהכל כל כך לטובה זה בכלל לא קל. הבית
התרוקן, נתמלאתי געגועים וזה לא פשוט. מעין תחושה של בגידה, נטישה ..
כאב הגב
הלך והעצים ואני מתלבטת מה לעשות, להפסיק לנקות את החלונות או להמשיך למרות שהגב
כבר ממש כואב ואני יודעת שהוא אומר לי שעלי להרפות. עשיתי קצת הרפיה של הגוף
בתרגילים על הרצפה אבל החלטתי לא להפסיק. הכאב הזה הוא בשביל להבהיר לי שאני במתח
.. שאני בלחץ.. שזו הנפש שלי שמדברת איתי דרך הגב..
הורדתי
את הקצב של הנקיון ולאט לאט סיימתי לנקות. אני בוחנת את החלונות מרוצה ממה שעשיתי.
עכשו אני צריכה לעשות משהו עם הכאב הזה שלא עוזב אותי.. לקחתי שני כדורים נגד
כאבים אכלתי משהו קטן והלכתי לישון.
כשקמתי, הכאב עוד לא עבר אבל זה היה קצת יותר טוב. והרגשתי שאני בשליטה על זה, שבהתנהלות נכונה הוא יחלוף תוך כמה ימים.
חשבתי על
הילד שנסע להגשים את החלום שלו ושאני מאושרת בשבילו.
היינו
מאד קרובים אבל הקרבה הזו לא הולכת לאיבוד. היא רק משנה את פניה. האימהות שלי היתה
מספקת כשהיה זקוק לי וכעת הוא פרש כנפיים הוא יצא לדרכו אני נשארתי איתי. וגם
החתול פה.
בימים
הראשונים הייתי חסרת מנוחה וככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר קלילה וחופשיה לחיות
את החיים שלי עם בחירות שנובעות מהצרכים שלי ולראות את הדברים אחרת..
המלחמה
נתנה לנו הזדמנות למשהו אחר שעכשיו הסתיים, היו לנו ימים טובים ביחד וכעת הגיע הזמן
לעצמי.
תודה לי
על האומץ להיות עצובה ולהתאבל ולרעוד מפחד ולא לברוח מחרדת הנטישה.
תודה על הכוחות
שהיו איתי: הדמיון, ההומור, היצירתיות והאמונה שיהיה טוב יותר, וגם על היכולת לשחרר..
תודה
לנשים המדהימות שנקרו בדרכי בסדנא שהלכתי אליה ועטפו אותי בחום וברכות,
בימים
שהיה לי קשה הרשיתי לעצמי להיות עצובה, גם לבכות וגם להתכנס בתוך עצמי.
עכשו אני
מודה שנעים להיות קצת לבד, בשקט, להתרכז בעצמי ובדברים שמשמחים אותי ולתכנן תכניות
מתי אני נוסעת לכל קצוות תבל לבקר את ילדי ולגלות יחד איתם עולמות חדשים אחרים.