היום, 27 בינואר 2026, כשהעולם מציין את יום השואה הבינלאומי, אני
מוצאת את עצמי מביטה לאחור בתדהמה על מסע שלא תכננתי לעבור.
בשנה
הבאה ימלאו 40 שנה ללכתו של אבי. במשך עשרות שנים, הסיפור שלו היה עבורי מעין
"חור שחור". ידעתי שהוא איבד את כל משפחתו בשואה ובנה חיים חדשים כאן,
בישראל, אבל מעבר לכך – דממה. אבא היה איש צנוע, שתקן, כזה שמתכנס בשקט בפינה שלו
ולא מרבה לדבר. הוא לא סיפר, ואני – אולי כי לא הייתי פנויה להקשיב – לא שאלתי.
כמו בשיר
של דליה רביקוביץ: "גאווה" "אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים...
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה". הסלע שלי
נשבר יום אחד בגלל שאלה קטנה של הבן שלי. כשגיליתי שאין לי תשובות עבורו על
השורשים שלנו, יצאתי למסע ששינה את חיי.
מה
גיליתי בתוך השתיקה?
הלילות
שלי הפכו למסע בלשי בארכיונים ומאגרי מידע. כל גילוי הרגיש כמו אוויר לנשימה:
- דפי העד: ב"יד ושם" מצאתי
דפים שאבא מילא בכתב ידו. פתאום, ל"שמות" היו פנים וקשר משפחתי.
- המכתבים ביידיש: כשפירקנו את הבית של אמא,
מצאתי מכתבים בכתב ידו המוכר של אבא. שם, בשפה שבה שתק כל השנים, סיפר על מה
שקרה למשפחתו והשאיר לנו צוואה רוחנית.
- הדרכונים הישנים: בארכיון הציוני מצאתי את
הדרכונים של הוריי, שהסגירו את הדרך הפתלתלה שעשו כדי להגיע לארץ.
המסע הזה
לא נשאר רק במגירה. הוא שלח אותי חזרה לספסל הלימודים באוניברסיטה, ללמוד יידיש
ולחקור את הקהילה שממנה אבא בא – מחקר שאפילו זכה בפרס.
מענף
בודד – ליער של 4,000 איש
אבל
הגילוי המדהים ביותר נבנה לאט לאט, שם אחר שם. מה שהתחיל כניסיון להבין מי היו
הוריו של אבא, הפך למפעל חיים של שיקום זיכרון. היום, עץ המשפחה שבניתי מונה
למעלה מ-4,000 אנשים.
תחשבו על זה: מתוך השתיקה של אדם אחד, מתוך העפר של משפחה שחשבנו
שנגדעה כליל, צמח יער עבות של אלפי שמות, סיפורים וקשרים. 4,000 עדים לכך שהרוח
והמשפחה חזקים מכל ניסיון להכחיד אותם.
המעגל
שנסגר באיטליה
והנה
הדבר המדהים ביותר: השבוע, הבת שלי סיפרה לי שהיא עומדת לספר את הסיפור של אבא –
של סבא שלה – בבית הספר הבינלאומי שבו לומדים ילדיה באיטליה.
תחשבו על
זה: ילדים מכל העולם, ובתוכם הנכדה שלי בת ה-12, ישמעו על האיש השתקן ההוא, על
הכאב שלו ועל הניצחון שלו. היא תספר להם איך משתיקה גדולה צמחה אימפריה של 4,000
איש.
אבא כבר
לא איתנו 40 שנה, אבל השורשים שלו חזקים מתמיד. הם חוצים יבשות, שפות ודורות,
וממשיכים לצמוח גם כשהוא כבר מזמן לא כאן.
המסע שלו
עדיין לא הסתיים. הוא רק התחיל לדבר.
ואתם?
האם גם בבית שלכם יש שתיקות שמחכות להישבר? אל תחכו שיהיה מאוחר מדי. לכו
לשאול, לחטט במגירות הישנות, לחפש במאגרים. כל שם שאתם מוצאים, כל ענף שאתם
מוסיפים לעץ, הוא ניצחון קטן על השכחה.
יש לכם
סיפור משפחתי שגיליתם או פיסת זיכרון שמרגשת אתכם במיוחד? אשמח מאוד לשמוע בתגובות.
