27.4.2022

על השותקים - ליום השואה

https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/german-railways-and-the-holocaust
 
אבא שלי היה אחד מן השותקים. אני רוצה להגיד כמה דברים בעניין השותקים שאבא שלי היה אחד מהם. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו. בבית בו אחותי ואני גדלנו, לא דברו על מה שהיה. לא היתה מציאות שבה אפשר לשאול.

בקיץ 2018 נסעתי לבקר בעיירה קוריץ, (במחוז ווהלין) בה גרה משפחתו ושעליה אבא שלי לא ספר לי דבר ושכמעט כל תושביה היהודים הושמדו בשלוש אקציות, בפרק זמן של כמה חודשים.

אבא שלי לא היה בקוריץ בזמן שבוצעו כל האקציות. הוא לא היה לא באקציה הראשונה, ולא באקציה השנייה וגם לא באקציה השלישית הגדולה שבה כנראה נשלחה משפחתו לבורות המוות. בעת שמשפחתו היתה נתונה במצוקה כל כך גדולה, אבא לא היה שם כדי לעזור. הוא בכלל לא ידע מה עובר עליהם ועם מה התמודדו.

הוא גויס לצבא והשאיר מאחור משפחה שלמה: אבא ואמא, אשה ושני ילדים, אחיות ואח, חלקם נשואים ובעלי משפחות וגיסים והוריהם ומשפחותיהם. לאבא זה היה כבר הגיוס השני לצבא. בפעם הראשונה גויס וחזר בשלום, הוא בטח חשב שגם הפעם יהיה ככה, המשפחה תסתדר איכשהו והוא יחזור מתי שהצבא יחליט לשחרר אותו, אחרי כמה חודשים או כמה שנים.

אף אחד מאלה שגויסו לא העלה בדעתו שבזמן שנלחמים בשדות הקרב, פלישת הצבא הגרמני לפולין תיצור מציאות קשה עבור המשפחות שנותרו מאחור. השמועות על מה שארע למשפחות שנשארו בבית, הגיעו אל החיילים מאוחר מדי, כשכבר לא היה מה לעשות.

יום אחד אבא קיבל מכתב ממישהו מהעיירה שלו שמספר בלשון יבשה על מה שקרה שם. כמו רבים אחרים, נסע לשם כדי לראות במו עיניו את מה שסרב להאמין שקרה. הוא יצא למסע ממנו ישוב אחר.

בלילה ראיתי אותו עולה לרכבת, למסע שסופו בעיירה שלו. הנסיעה עתידה להמשך ימים ארוכים. כשהוא יורד בעיר אחת ומחכה לרכבת שתיקח אותו לעיר אחרת. עיר ועוד עיר. ביקורת של המשטרה. לאן אתה נוסע, יש לך אישור נסיעה, תעודות. אף אחד לא שואל למה אתה נוסע. הרכבת נוסעת. הרכבת עוצרת. יום ולילה ועוד יום ושוב לילה. ביקורת. ועוד ביקורת. לבד עם המחשבות שלו. אולי בלב היתה לו קצת תקווה. אחרי נסיעת לילה ארוכה הרכבת עצרה בחריקת בלמים בתחנת הרכבת של העיירה שלו. משם קצרה הדרך לאזור בו גרו היהודים. לאן הלך קודם. עם מי דיבר. את מי פגש. מה סיפרו לו המקומיים. מי גר בבית שהיה שלו. בשקט הסתובב בין רחובות הגטו, כיכר השוק, בית הכנסת. מישהו לקח אותו לאזור של הקברים. אפשר לראות את סימני האדמה שנחפרה ועכשיו כיסתה את הבורות. המקום שהיה פעם שוקק ומלא חיים היה עכשיו שקט עד כאב. בדממה חזר לתחנת הרכבת, העיף מבט אחרון אל המקום שאליו לא ישוב יותר לעולם ועלה על הרכבת הראשונה שהגיעה. רק שתיקח אותו משם. הנסיעה חזרה היתה דומה לנסיעה לשם, ימים ארוכים של שינה טרופה. להתעורר כל פעם בעיר אחרת. יורד מרכבת אחת ועולה לרכבת אחרת. אלא שהפעם הלב ריק. ריק לגמרי. קודם היה איש משפחה. עכשיו הוא יתום מהוריו ואלמן.

******

עכשיו אני מבקרת בקוריץ והדבר הזה, של השותקים, של הבדידות הנוראה הזו של מי שלא יכול היה להיות שם ולעזור לקרובים לו ונותר לבד בעולם, מתחזק אצלי מאד ונעשה חד עד מאד.

את המציאות של אי אפשר לשאול ואי אפשר לבקש ואי אפשר להזכיר, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מוציא את הספר עם התמונות של אשתו ושני ילדיו. שעה ארוכה היה מתבונן בתמונות ובוכה. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

אבא ואמא, שעברו את שנות המלחמה בערבות סיביר בתנאים קשים של הישרדות ורעב וקור, שני אנשים בודדים, בנו להם חיים חדשים בארץ והשתדלו למלא אותם בתמונות של משהו יותר אופטימי. רק לא להיזכר.

לפני כמה שנים, כשפינינו את הבית של אמא שהלכה לעולמה, מצאתי בתוך אחד הספרים מכתב ביידיש שאבא כתב כמה שבועות לפני שהלך לעולמו. בכתב ידו המיוחד והמסולסל, בעט אדומה, סיפר בפעם הראשונה את מה שלא ידעתי במשך שנים: 

"אני, צבי, הבן של אבי ר' שלמה ז"ל..... ושל אמי ריסה לאה ז"ל... אותי גייסו לצבא האדום,                                     לא חשבתי שאחזור חי, אך אלוהים עזר לי. אז התחלתי לחפש, אבל לצערי לא מצאתי שום דבר.                                 הגיוס היכה אותי כרעם בראש בקשר לַכּל, איבדתי אבא, אמא, אישה ו-2 ילדים קטנים,                                             אחיות, אח אחד עם ילדים ואשתו, האחות עם  2 ילדים, והגיס עם ההורים, וגיסים עם נשותיהם והילדים,
הכאב גדול, אולם אין ביכולתי לעשות דבר."      
           

זהו. רק האינפורמציה הזאת, היבשה.              

*********                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           עכשיו אני מסתובבת בקוריץ, משוטטת ברחובותיה, מציצה מפעם לפעם אל הטיפוסים שעוברים ברחוב במיוחד אל הזקנים שביניהם. תוהה מה היה החלק שלהם בחיסולים שהתרחשו פה. הם בטח למדו עם השנים להגיד שזה לא הם. שהם לא זוכרים, שאלה שעשו את זה מתו כבר מזמן.

בערב אני חוזרת לרובנו, עייפה מתלאות הדרך, בככר שבדרך לבית המלון צועקת מוזיקה קולנית שירים באנגלית, זו המוזיקה של מוכר הגלידות. אני מציצה על העיר מחלון החדר במלון. מקשיבה לטלוויזיה בשפה שאני לא מכירה. גשם יורד בחוץ לפרקים. השלוליות של הגשם הקודם עוד לא התייבשו. למחרת בבוקר אני פותחת את החלון החוצה, לנשום לתוכי את ריח האוויר הנקי. באפלולית הבוקר אני רואה את ראשוני המשכימים ללכת לעבודה. אני חושבת על קוריץ ועולם כמנהגו נוהג.

 

 

24.4.2022

להיות במקום של עצבות..

Photo by Paola Chaaya on Unsplash

בטבעי אני ממש לא בנאדם עצוב אבל לפני פסח הרגשתי מאד עצובה. כמו שכתבה לי עדה הבלוגרית: "פסח זה לא רק חג האוכל והפירורים, זה גם חג הזיכרונות. וחלקם מלאי נוסטלגיה ועצב".

בימים שלפני החג תחושת העצב לא נעלמה ועד שלא כתבתי על הפסח שלי לא מצאתי לעצמי מנוחה. וכשכתבתי, לא רציתי לנסות לצייר תמונה אופטימית, כמו שביקש ממני איציק וגם לא תמונה של "משפחה אחת מאושרת". החלטתי שהפעם אכתוב מה שאני מרגישה הכי עמוק בפנים. ככה. בלי מסננים. בלי מניפולציות ובלי התייפייפות.

רציתי שהכתיבה תיתן לי לגיטימציה לעצור רגע, לנשום נשימה עמוקה, להגיד: אני עצובה ובאסה לי וזהו. רציתי לתת לכל זה מקום, שיבינו שאני בדרך והדרך היא דרך והיא לוקחת כמה זמן שהיא צריכה. ובזה אי אפשר לעשות קיצורים. ומול כל זה עמדה הידיעה שהרגשות הקשים והמחשבות הקשות ותחושת העצב לא יחמירו רק בגלל שנתתי להם מקום אלא הם הולכים ומתמעטים עם הזמן.

ומה שקרה בעקבות כך השאיר אותי קצת חסרת מילים.. מבולבלת משהו.. כי הפוסט הזה שעסק ב'איך אני לפני פסח' זכה תוך כמה ימים ספורים למאות צפיות.. מסתבר שחשיפת הקרביים החוצה זה משהו שמביא רייטינג ואיזה רייטינג. 

והתגובות.. התגובות... איזה תגובות. לפי חלק מהן הבנתי שאולי נגעתי, באיזה עצב חשוף.. שלא כל כך מרבים לדבר בו או לגעת בו.

היו גם כאלה שהיה להם קשה לשאת את הכאב שלי והיו להם עצות: צריך ללמוד להסתדר עם המועקה; צריך להשלים עם מה שקרה; מה שקרה היה צריך לקרות; הגישה הזו לא תוביל אותך לשום מקום וגם לא הרחמים העצמיים. מה זה המלנכוליה הזו, תשלימי ותסתכלי קדימה. מה שהיה - לא יחזור. לכי לים שם הכל יעבור.

ואני, מה כבר ביקשתי..? קצת הכרה וקבלה של הרגשות והקשיים שלי ולגיטימציה לחוות אותם. וגם שתיפסק הביקורת כלפי כאילו אין לי על מה להתלונן.

בצד התמיכה וההבנה, היו גם לא מעט כאלה שחלקו איתי מחשבות אישיות והרבה רעיונות. הטיפ הכי מוצלח שקיבלתי היה לשנות את השפה שבה אני משתמשת. לשים לב למילים בהן אני בוחרת ולהשתמש רק במילים שמיטיבות איתי ועם אנשים אחרים. מילים חיוביות.

וגם הרגשתי שכשאני משיימת (מלשון לתת שם) רגשות ותחושות, גם כאלה שמכאיבות - אני מתקרבת יותר אל עצמי ומאפשרת לרגשות הכואבים לעבור עיבוד ולהתפרק.

מה שהכי עזר לי זו ההבנה שמסביבי יש עוד המון אנשים שמרגישים ככה ובזכות השיתוף שלי גם הם שיתפו אותי בסיפורים שלהם כואבים שלהם והיה בשיתוף הזה הרבה כח של ריפוי.

מוזמנים באהבה

 

20.4.2022

מפחיד לעוף

זוג יונים התחיל לקנן מתחת לגג הרעיפים במרפסת שמולי. לפי ההתנהגות שלהם, נראה שזה המקום הקבוע שלהם וזו רק אני שלא שמתי לב לזה קודם. אני חדשה בשכונה הזו ולומדת אותה לאט לאט.

אחרי שנכנסנו ויצאו מהקן במשך כמה ימים. בוקר אחד כשעזבו שניהם גיליתי שיש בקן שתי ביצים.

הדגירה על הביצים היתה משותפת לשניהם. בכל פעם שאחד מהם דגר השני דאג לאוכל וגם סתם הסתובב בסביבה וגילה התעניינות.

אחרי תקופת דגירה לא ארוכה הגיחו לעולם שני גוזלים קטנים.

היונים רפדו להם מקום בקן הקטן ויחד הצטופפו כולם ונהנו מהחמימות של ההורים ומתחושת המשפחה הקטנה. מפעם לפעם אחד ההורים יצא מהקן כדי לדאוג לכלכלת המשפחה, וכשחזר האכיל את הגוזלים ממקור למקור.

הכל נראה פשוט, כמו שזה בטבע, ההורים תקשרו האחד עם השני וכל אחד עשה תפקידו בשקט ונראה שגם בנועם וגם חלוקת התפקידים ביניהם נראתה שוויונית לגמרי.

היום ראיתי שאחד הגוזלים תפס אומץ, פרש כנפים ריפרף בהן והצליח לעוף ולנחות על העץ מתחת. שמחתי שהעז. התרגשתי לראות את ההתפתחות הזו לנגד עיניי. הוא שהה שם כשלוש שעות.

מכיוון שהיו לי עוד דברים לעשות, לא יכולתי להישאר ולראות מה יהיה עם הגוזל ובצער רב הלכתי לעבוד. כשחזרתי הוא כבר לא היה שם עוד לפני שהספקתי לשיר לו  את ברכת "עוף גוזל".

הגוזל השני שנשאר בקן נראה יותר חלש ולכן פחות העז. כשהראשון התעופף, לרגע הוא נבהל שנשאר לבד. בהתחלה הוא ניסה קצת לפרוש את כנפיו אבל לא העז יותר מזה. אבל הוא לא היה שקט ונראה שלא אהב את השינוי ואת זה שנשאר לבד. הוא נע בקן בחוסר שקט. אותם הורים, אותו בית גידול, כל אחד שונה מהשני.

ואז, ברגע אחד מפתיע, הגוזל שנותר תפס אומץ פרש כנפים רועדות ועף לענף העץ שמתחת לקן, ממש כמו אחיו. הוא נשאר שם שעות, רועד ומבולבל. מניחה שבראש הקטן שלו חלפו כל מיני מחשבות האם כדאי לצאת לחיים חדשים או להשאר באזור המוכר.

חיפשתי בעיני את ההורים וראיתי אחד מהם עומד בצד וממתין. מביט, לא ניגש, רק ממתין בדאגה, לראות מה יקרה לגוזל, מתי הוא יעז לפרוש כנפיים ולצאת לחיים.

אבל הגוזל פחד. הוא נשאר תקוע על ענף העץ ולא היה מסוגל לקבל את ההחלטה להתחיל לעוף. יתכן שגם הוא שמע שלא קל כיום בעולם ועדיף להישאר במקום הבטוח ולזכות באוכל חינם וארנונה חינם.

ופתאום, לפני כמה דקות, הרעישו השכנים מתחת וקדחו במרפסת הפונה החוצה. הגוזל נבהל, פרש כנפיים רועדות וניסה לעוף. הוא הצליח להגיע למרחק רבע מטר ונחת על שיח היסמין שמתחת, לא בדיוק מקום בטוח להגיע אליו. ענפי היסמין דקים, ממש משענת קנה רצוץ עבורו וכעת הוא תקוע עליו ומהר מאד יצטרך לקבל החלטה לאן פניו.

ההורים אינם. הוא חושש. יושב על הענף ולא מסוגל להחליט מה מפחיד יותר, להיתקע לבד על הענף הרעוע או לעוף לעולם ולמצוא את דרכו.

אני מתבוננת וחושבת, ודרך הציפורים מהרהרת בנו בני האדם; לעוף או להיתקע במקום המוכר. וכשאיזור הנוחות כבר לא נוח, האם יש לנו אומץ לשנות מקום, ואיך איך הפחד תוקע אותנו במקום. איך כל הפחדים מנהלים אותנו, מבלי שנהיה מודעים לכך, וגורמים לנו להיתקע במקום שבו אנחנו הכי פחות צריכים להיות. ולא פעם, עד שלא מגיע איזה רעש גדול ומטלטל, לא נעז לפרוש כנפיים ולעוף.

כשהחשיך, הגוזל עדיין נשאר על הענף. מניחה שחשש, ותהה והרהר אף הוא, אם לעוף או להישאר... בבוקר כשקמתי הוא כבר לא היה שם ..

14.4.2022

....כבר פסח שלישי


אצלי זה כבר פסח שלישי. אי אפשר לטעות בספירה. הימים שלפני החג המתקרב הם בור אחד גדול עבורי. בור שאני לא מצליחה לצאת ממנו. תחושת המועקה לא עוזבת אותי למרות כל הסחות הדעת שאני מסדרת לה.

אפילו להליכת הבוקר שאני כל כך אוהבת קשה לי להרים את עצמי בימים אלה, מזל שאני מארחת אצלי כלב שדואג להוציא אותי מהמיטה והחוצה.

אני מכירה היטב את כל התרגילים מהפרק של "איך להשתחרר ממועקה": להיות עסוקה כמה שאפשר, פרויקטים למשל כמו לכבס את הווילונות, לארח את הנכדים, פגישות עם חברות, לנקות את הבית, לקנות לי משהו חדש לחג כמו צעיף או תכשיט או חולצה, אבל שום דבר לא באמת עובד עלי. המועקה פה כדי להשאר ושאף אחד לא יבלבל אותה עם הסחות דעת.

אין לי חשק לנסוע. אני מתחמקת באלגנטיות מכל ההזמנות להתארח בליל הסדר. בסוף נעניתי להזמנה במקום בו מרגיש לי הכי נוח להיות. חשבתי שלא אבשל אבל אני מבשלת ומוצאת גם בזה סוג של נחמה.

ריח של אוכל זה הדבר שהכי חסר לי. ריח של אוכל זה משהו מנחם והוא הכי חסר. חסר לי הריח של מרק העוף ושל החזרת שאמא היתה מכינה לחג וריח הדגים. ריחות זה משהו שאני תמיד מתגעגעת אליו. הם שומרים בתוכם את הזיכרונות של מה שהיה. ליל הסדר מזכיר לי את אמא שלי עומדת במטבח ומכינה את מאכלי החג וגם את עצמי עומדת ומכינה חלק מהמאכלים שלה.

עכשו כל זה איננו. אני תוהה איזה ריחות לקחו איתם הילדים שלי מהבית ממנו יצאו ואליו כבר לא ניתן לחזור..

כשנפרדים, כל חג הופך להיות סיפור. החג הראשון אחרי הפרידה עבר קל יחסית. היתה קורונה. אף אחד לא חגג אז ההרכב קטן שיצרנו היה בדיוק מה שהתאים לי. בחג השני כבר אי אפשר היה להתחמק מהמצב המורכב שהתפתח. סידורי החג שפעם היו פשוטים, אצלנו או אצלם, הפכו מסובכים. פעם הכל התחלק לשניים עכשיו זה לחמישה. אצלו או אצלה, אצלם או אצל הצד השני הכל נעשה מורכב. חשבתי שבשלישי יהיה לי יותר קל אבל זה לא. זה בכלל לא קל.

הזכרונות של הסדר האחרון בבית שפרקנו מציפים אותי כל הזמן כמו כאבי פאנטום ולא עוזבים אותי. אני לא יכולה להשתחרר מזה.

אני קוראת את הדברים שכתבתי לילדים שלי בליל הסדר האחרון. קוראת ובוכה.

פרידה זה דבר כואב. פרידה כואבת נשארת תמיד חקוקה בלב ובכל פעם שנזכרים בה הלב מחסיר פעימה. משבר הפרידה הוא כמו גל גדול שיש לתת לו לחלוף, לקחת נשימה עמוקה, לצלול לתוכו ולחכות שהוא יעבור. כל כאב סופו לעבור. הכאבים באים ללמד אותנו משהו על עצמנו ועל החיים. מה שיקרה הלאה, אין לדעת. מה שיקרה הוא משהו שרק אני יכולה לחולל אותו.

אז אולי השנה אני בכל זאת אהיה בסדר. אהיה בסדר כמו שזה. אני עוד לא כל כך מוצאת את עצמי, אבל מסתכלת קדימה ומסתגלת..

מחר כבר החג. אני אומרת לעצמי לנשום עמוק. מה שהיה כבר לא יהיה אבל יכול להיות משהו אחר והוא יכול להיות טוב ואפילו יותר מזה...

12.4.2022

מרגלת אחרי המחשבות שלי

 

ככה יאיר ראה אותי..

1.     

כל בוקר, בדרך למקלחת, אחרי שכבר התפשטתי אני מגניבה מבט במראות שמסביבי.. למה דווקא המקום הזה שבו אני נחשפת אל עצמי בדרך הכי ישירה שאפשר, למה הוא  מלא במראות? אני מחפשת אחר שינויים. השינויים מאד מעסיקים אותי. אני עושה את עצמי כאילו אני לא מסתכלת אבל אני כן. אני מציצה על האשה הזו שניבטת אלי מהמראה, מציצה מכל זווית אפשרית. האם הבטן עדיין שטוחה, הקפלים שנוספו לי, השדיים, הניתוח שהולך ומטשטש, העור שהתכסה כל החורף לא נראה רענן במיוחד.  המשקל אוהב אותי גם הבוקר.

2.     

באופן כללי אני מרוצה מדמות האישה שנשקפת אלי במראה. אבל יש הבדל בין להיות מרוצה לבין להיות שלמה. זה לא אותו דבר. יש בתוכי שתי נשים. האחת היא האשה המקצועית, זו שמלווה ארגונים ואנשים בתהליכי שינוי, שמובילה תהליכים, שיודעת להצמיח, שמקרינה החוצה בטחון של אחת שיודעת מה היא אומרת ועושה והאחרת – שעסוקה בשאלות של היותי אשה, בגוף שלי, בנשיות, בגיל, בשינויים.

3.     

מבחינת העשייה המקצועית שלי, למרות שאני כבר אחרי השיא, אני מרגישה מרוצה אבל איכשהו אני מרגישה שלא זה לא תמיד מספק אותי. יש בי איזה צד בלתי מסופק, כזה שנמצא בחיפוש מתמיד. אני תוהה לאיזה חלק בי הוא שייך: לחלק של ההגשמה העצמית או לחלק הנשי.

4.     

ועכשו כשאני בפרק החדש של חיי מציפות אותי מחשבות על איפה אני מרגישה בטוחה ואיפה פחות. אני מרגישה טוב בכל מה שקשור לחלק המקצועי שלי. זה נחמד אבל פחות חשוב היום. בכל מה שקשור לנשיות שלי, ללהיות עדיין מושכת, שם אני מרגישה לא פעם חסרת בטחון וקצת הולכת לאיבוד בדרך.

5.     

עד מתי אני שואלת את עצמי, אעסוק בנשיותי, האם יהיה גיל בו ארגיש שלמה? והאם גם גברים עסוקים בזה כמונו הנשים? האם כשהם מגיעים להישגים מקצועיים זוכים להערכה ופרגון, עדיין הם ממשיכים לחשוב כמו איש המערות האם הם גבריים דיים ומחפשים את הכיבוש הבא  כדי להוכיח לעצמם..

6.     

במשך שנים החלק הנשי שבי העסיק אותי רק במידה מועטה, בלי קשר בכלל לאם גברים חיזרו אחרי או חשקו בי. לקח לי שנים להבין שיש לי את זה. ההבנה הזו גילתה לי שאני בכלל לא מכירה את עצמי. ההתחברות אל עצמי הביאה אותי לעסוק בנשיות שלי. בשבילי זה היה כמו לגלות עולם חדש. השנים שבהם הייתי עסוקה בלימודים, קרירה, גידול ילדים, הבית והזוגיות, הרחיקו אותי מאד מעצמי ומהחלק הנשי שבי. דברים נדחקו לקרן זווית, מאז אני חושבת על זה הרבה מאד. האם זה תמיד ככה שאחד בא על חשבון השני?

7.     

אני פוגשת הרבה נשים מדהימות. נשים ללא גיל. בסדנת המחול רוקדות איתי נשים מדהימות כאלה. לא מזמן שמעתי הרצאה מאישה מופלאה המתקרבת ל-80, היא הייתה רעננה, מעניינת, חיננית. ניסיתי לחשוב האם גם היא מציצה כל בוקר במראה לראות איך היא נראית או זאת רק אני שחיה בין הגבהים של הסיפוק והערכה העצמית לבין העמקים של הפחד שאני כבר לא אותה אשה מושכת שהייתי. אני שואלת את עצמי, עד מתי השאלות האלה יעסיקו אותי, האם יגיע רגע שבו ארגיש שלמה?

8.     

בשבילי זה לגיטימי לעסוק בכל חלק של מרכיבי הזהות שלי, במקצועי באימהי בחברי בזוגי וגם בחלק הנשי. 
אני חושבת שאולי כולנו עסוקים בבחינת מי אנחנו היום, וזה כולל גם את הגוף שלנו, גם גברים וגם נשים, וההבדל הוא במידת המודעות.

9.     

מישהו אמר לי פעם ש"בין מרגל לסופר יש קווי דמיון לא מעטים. מהו סופר אם לא מרגל של רגשות...". 
אולי הוא התכוון לרגשות של אחרים ואולי הוא מרגל קצת אצל הרגשות של עצמו .
והמחשבות שלי היום בפוסט ,נראות לי כאלה פתאום. 

 


31.3.2022

..שהגיע והופסה, הוא עבר...


מוקדם בבוקר עוד לפני שהתעוררתי ממש, כשאני עוד בשלב שבין ערות לחלום, התגלגל במוחי רעיון מקסים לספור קצר שחשבתי לכתוב. בראש גלגלתי את עיקרי העלילה, הדמויות, האירועים המתפתחים, המפנה. על הסיום לא הייתי סגורה. בהתחלה חשבתי על אפשרות אחת ואחר-כך על אחרת. ליד המיטה יש לי מחברת חומה קטנה, בה אני רושמת את הרעיונות שעולים לי כשאני במיטה, אני רושמת בקווים כללים את הרעיון וקצת נקודות שאני זוכרת, הכל כדי שלא אשכח, בגלל שלא פעם קרה שחשבתי על משהו שרציתי לכתוב עליו ואחר כך הכל פרח מזיכרוני. אז ליתר בטחון, אני רושמת במחברת החומה ומקווה שככה אצליח לתפוס את הרעיונות בשלב שהם חמים ועוד בטרם יעלמו.

אבל זה לא מה שהיה הפעם כי הפעם הייתי צריכה להתעורר ממש ולהתיישב במיטה כדי לרשום את הרעיון שהתגלגל לי בראש. אבל הבוקר מאד התחשק לי להמשיך לישון עוד קצת ואמרתי לעצמי בלב שהרעיון שחשבתי עליו הוא כל כך מיוחד שבטוח אני לא אשכח אותו לכשאתעורר. שיננתי לעצמי אותו עוד ועוד ועוד, וחזרתי על הנקודות האלה שוב ושוב עד שנרדמתי. ובבוקר כשהתעוררתי לגמרי, לא זכרתי כלום מהרעיון הזה שכמה שעות קודם לכן הציף אותי לגמרי ויכולתי לראות איך אני כותבת ממנו ספור שלם..

בדרך כלל דבר כזה קורה לי עם חלומות. אני אף פעם לא זוכרת חלומות שחלמתי. לפעמים קורה שאני מצליחה לזכור חלום שחלמתי אבל ברגע שאני קמה הכל מתנדף. אז כדי שהחלום לא יחמוק ממני, הרגלתי את עצמי לרשום אותו מיד כשאני קמה וככה הצלחתי לרשום כמה חלומות משמעותיים שאלמלא הכתיבה לא הייתי זוכרת דבר מהם. הייתי צריכה לעשות אותו דבר עם הספור הזה, עכשיו קרה לו מה שקרה לחלומות, הוא פשוט נעלם.

יש משהו משותף לכל החלומות והסיפורים שעולים בחטף והולכים לאיבוד. ברגע שחושבים עליהם הם נשמעים הרעיונות הכי מדהימים שבעולם, לרגע יש תחושה של משהו שאף פעם לא נכתב, אבל במהירות בה הם עולים כך באותה מהירות הם נשכחים. מן רעיונות לרגע, כמו שהם באים ככה הם נעלמים.. כאילו מישהו עשה להם פוף.

כשאני נוהגת, לא פעם עולים לי בראש רעיונות מדהימים. את חלקם אני מצליחה לזכור. השבוע הבליח בראשי הרעיון לכתוב על הבור שנפער לי בבטן לקראת החגים, אחר כך חשבתי שאכתוב על הספר של יעל משאלי, שביליתי לילה שלם בקריאתו ולא הפסקתי לבכות, אחר כך היה לי מכתב מוכן כתוב כולו בראש לאשה אחת, ואז חשבתי שאכתוב על דברים שהרווחתי בפרק החדש של החיים שלי, אבל כשהתיישבתי לכתוב, כל הרעיונות המוגמרים האלה שהיו כל כך שלמים אצלי בראש, כבר נעלמו.

אבל יש רעיונות שאף פעם לא יניחו לי, הרעיונות הטובים באמת יתעקשו שאכתוב אותם, הם יחלחלו לי מתחת לעור ויכנסו לי לעצמות במשך שעות וימים ושבועות ויהיו מספיק עקשנים כדי לשרוד עד שיהפכו לסיפור כתוב. עם הרעיונות האלה אני לא פעם מוצאת עצמי בכתיבה שלא קולחת, נתקעת במקומות שלא מתקדמים, מרגישה לא טוב עם האופן בו הדברים מחוברים ביניהם או שהסיום לא מניח את דעתי. בקיצור, הרבה עבודה של דגירה ובישול וכתיבה ומחיקה ושוב כתיבה עד שיוצא משהו שאני מרוצה ממנו ומוכנה לשלח אותו החוצה.

וזה כל כך שונה מן הספור המדהים ההוא שהיה לי בחלום, בו הכל זרם והתחבר והעלילה היתה מרתקת והסיום היה בדיוק כמו שסיום אמור להיות, כזה שישאיר את הקורא עם מחשבות שהולכות איתו עוד ועוד.. והכל נראה כל כך מוכן עד שנשאר רק להעלות אותו על הכתב. הרעיונות של הספורים המתחמקים דומים למחשבות שיש לי לפני שאני יוצאת למסע כלשהו. לפני הנסיעה יש את ההתרגשות של לפני היציאה ומחשבות על מה שיהיה אבל מה שמעניין באמת זו הנסיעה עצמה וכל מה שקורה בדרך.

אז אני לוקחת נשימה עמוקה ואחרי שביכיתי את מותו של הספור שלא נולד, אני כבר עסוקה במחשבות על הספור הבא ויודעת שרעיון טוב הוא לא זה שצץ בלילה ונעלם עם אור ראשון אלא זה שנבנה בתוכי, מתעקש להישאר וכשהוא יצוץ, הוא לא יניח לי עד שאשב ואכתוב אותו ואוציא אותו לאוויר העולם. ממש כמו לידה.

 נכתב בהשארת סיפורו של אתגר קרת: "זה שהצליח להתחמק"

* שם הפוסט לקוח משירו של דני סנדרסון "האיש הכי מהיר"

 

 

 

 

22.3.2022

חיזורי הפייסבוק


אחרי הצצה לאתרי היכרויות, הבשילה בתוכי ההכרה שאני לא מתחברת לסגנון של אלפא, ביתא, גמא, החצי השני, טינדר ואחרים שאני בכלל לא מכירה. החלטתי להניח לדברים. לא הייתי בטוחה שאני כבר רוצה למצוא עצמי שוב בזוגיות. ממש לא הייתי סגורה על זה. וחוצמזה, הדרך בה דברים נעשים באתרים האלה והמהירות שבה צריך לקבל החלטות, על סמך תמונה וכמה שורות שכתב האיש על עצמו (אם בכלל טרח לכתוב..) ממש לא התאימה לי. 

אני שייכת לדור הישן, מאמינה במבחן המציאות, צריכה שיחה טובה, רוצה לפגוש את האדם פנים אל פנים, רוצה לראות אותו מחייך, לשמוע אותו מספר על עצמו, להרגיש שהוא מעניין אותי וגם אני אותו ואם זה באמת עובד בפגישה הראשונה, אז ממנה אפשר להמשיך לחברות ולשיחות אינטימיות וגילויי סודות וואטסאפים נחמדים וכל מה שיבוא אחר כך..

אבל למרות שהצהרתי מה שהצהרתי, בפייסבוק הולך לי לא רע. לפחות פעם בשבוע מגיעה אלי בקשת חברות בנוסח "משה מבקש להיות חבר שלך". אני מסתכלת בפרופיל שלו. לא מכירה. מסתכלת בתמונה שלו, התמונה מגיל 35 בערך. בתמונה הגדולה 2 ילדים קטנים. שלו או הנכדים? קוראת מה שכתב על עצמו, הוא גר באשדוד, בערך בגילי, נשוי, ילדים, נכדים, תמונה של שני כלבים גדולים. משפחה למופת. הוא כותב לי שהוא רוצה להכיר אותי. מה הוא מחפש אצלי? אני לא מגיבה.

לא עבר יום והפייסבוק מתזכר אותי שטרם נעניתי לבקשת החברות שלו ולמחרת שוב תזכורת וגם ביום הבא. אבל התחכום לא נגמר בכך.. לפייסבוק יש שרות למשלוח סמסים ששמו מסנג'ר ודרכו אפשר לשלוח הודעות בלי סוף. וכך, זה שלא אישרתי את חברותו, שולח לי כל בוקר ברכות עם שושנים וציפורים: "בוקר טוב לנערת חלומותיי", "בוקר טוב לעלמת החן", וזה לא נפסק גם בלילה "לילה טוב לנסיכה" מלווה בתמונות של לבבות אדומים. אני תוהה למה אני צריכה לגלות התלהבות לאחד כזה שבכלל לא התייחסתי אליו.

אחרי שבוע בקשה חדשה מיאיר. אני משקיעה קצת יותר ללמוד במי המדובר. האיש כנראה בגילי, גר בנתניה, הפייסבוק מלא בתמונות שלו במבחר פוזות, בחוף הים, במכונית, בפאב. אני רואה שיש לנו כמה חברים משותפים. למשל, ירדנה שפעם מזמן נפגשנו באיזה קורס ומאז לא היה לי קשר איתה; משה שגם הוא חותר בקיאקים אבל אין לי מושג מי זה; ועוד אחד שלא ברור לי איך הגיע אלי.

התמונות שלהם עולות. את ירדנה אישרתי בגלל שהיו לנו שתי חברות משותפות, בתקופה שבה רק התחלתי את חיי בפייסבוק ולא ייחסתי חשיבות לעניין החברים וכל מי שביקש – אושר. אין לי מושג מה הקשר בין משה מהקיאקים לבין יאיר. והשלישי – לא הצלחתי להיזכר איך הגיע אלי.  יש לנו כמה "חברים" משותפים, שניים מהם למדו איתי בתיכון. בזמנו אישרתי אותם במסגרת "חבר מביא חבר", כשאספו חברים לדף של התיכון, בשביל פגישת המחזור שרצו לקיים אבל זה לא קרה והפגישה לא יצאה לפועל.

ברגע הראשון יאיר נראה נחמד ואישרתי אותו. יש לו קטע. הוא לא מדבר ולא כותב. כל בוקר הוא שולח לי תמונה שלו, נוהג באוטו וסמס עם 2 כוסות קפה. מה הקטע אני שואלת את עצמי, אם הוא מזמין אותי לקפה למה הוא לא כותב את זה במפורש? מפעם לפעם הוא שואל אותי אם אני מגלה התלהבות כמוהו להפגש. אני אומרת לעצמי שאם ככה נראית התלהבות אז נראה שיש לי עוד מה ללמוד. הוא מציע שאבוא לשפת הים. הוא יושב במקום קבוע. יהיה כיף הבטיח. לא עניתי לו. אז אחת לתקופה הוא שולח לי שוב תמונה, אם אני במקרה אני לא זוכרת איך הוא נראה.

שלשום בשעה עשר בערב ביקש ממני יצחק חברות. לא עניתי לו. מיד שלח לי הודעה במסנג'ר שהוא מחפש זוגיות. הייתי מנומסת וכתבתי שאני לא מחפשת. אבל לא אחד כיצחק ירתע. הוא פתח במסע שכנועים, פרט מה יש לו להציע ולמה כדאי לי להיות בזוגיות איתו. כבר הייתי בדרך למיטה והתעלמתי ממה שכתב. בבוקר הסתבר שבגלל שלא עניתי לו שלח לי סדרת סמסים משמיצים. לדבריו הוא יודע מי אני (מי אני? תספר לי שגם אני אדע), יש לו חברים והוא יכול להשיג עלי כל מידע שירצה. ישר חסמתי אותו.

אם נעשה את זה קצר, במאגר מבקשי החברות יש לי בקשות ממחזרים מכל העולם, מאיחוד האמירויות, חיילים בצבא האמריקאי שמוצבים בבסיסים ברחבי העולם, גברים נשואים שמבטיחים לי ש"את לא יודעת מה את מפסידה" ועוד כל מיני אחרים שעברו בדרך ולחצו על הכפתור "הוספה לחברים"  ושלחו בקשה בנוסח "תני לי להיות חבר שלך ותראי שיהיה כדאי לך"

לפעמים ברגע של טמטום, כשהפייסבוק מזכיר לי פרצופים שטרם אישרתי ואני לוחצת "אשר" על מי שחשבתי שנראה בסדר, לא פעם תכף אחרי זה אני מצטערת.. כי מיד מתחיל שטף של סטיקרים ואימוג'ים והצעות שקשה לדמיין.

אני תוהה למה אני מתפלאת, אני הרי אישרתי את יאיר ואת יחיאל ואת יוחנן ואת גדעון ואת אפרים ואת כל אלה שכרגע אני לא זוכרת את שמם ושבוקר אחד בצבצו אצלי על המסך. הפייסבוק שלח להם קישור לדף שלי שיסתכלו, והציע להם להיות חברים שלי.. במילים אחרות, בין שאר עיסוקיו, נראה שהפייסבוק עשה הסבה לשדכנות..הוא מנתח את המידע שיש לו עלי ומציע אותי לכל מי שנראה לו מתאים. ממש שוק.

אז לסיום, אני מבטיחה להמשיך ולשמור על זכותי לא להגיב ולא לענות, לא לקבל שיחות טלפון כשלא בא לי, לא לענות לשאלונים שאין לי עניין בהם, לא לגלות התלהבות ממישהו או ממשהו שאינו מלהיב אותי, להמשיך להתעלם ולסנן. אני אבחר אתכם. לא אתם אותי. 

זכרונת משביל ישראל

סיום העונה הראשונה 13.6.2009 אתמול חגגנו את סיום העונה הראשונה של שביל ישראל. ואיך מציינים אירוע כזה? בהליכה כמובן. על הבוקר שמנו פעמינו לנק...