5.4.2018

כמעט היתה לי סבתא




בכל שנות ילדותי אף פעם לא היתה לי סבתא ממש. רק סבתא של מכתבים ותמונות.
כל הימים חלמתי שתהיה לי סבתא, כמו הסבתות שראיתי בבתים של ילדים אחרים בשכונה. סבתא כזו שאוכל לדבר איתה ולצחוק איתה והיא תספר לי סיפורים על אמא שלי שהיתה ילדה קטנה. אבל לי היתה סבתא שנשארה סגורה מעבר למסך הברזל והקשר איתה היה אסור. רק לאנשים שהיו קרובים לה בקרבה ראשונה היה מותר, אחת לכמה חודשים,  לקיים קשר של מכתבים איתה ועם שאר עם בני המשפחה שנמצאו שם.
אמא שלי כתבה לה מכתבים וסבתא היתה עונה במכתבים עם הרבה שורות מושחרות על ידי הצנזורה. כשהיה מגיע מכתב מסבתא, אמא היתה מסתגרת בחדר השינה, נושמת לתוכה את ריח המילים שהגיעו מעבר למסך הברזל ומנסה להבין מבין השורות את מה שהושחר שם. אחר כך היתה מספרת לנו בתמצית את מה שסבתא כתבה.
יום אחד הודיעה לנו אמא בחגיגיות ובשמחה ש"בקרוב סבתא עולה לארץ".
סבתא "עשתה עליה" באמצע מלחמת יום הכיפורים. אני הייתי בצבא ולא ידעתי על כך. יום אחד כשהגעתי הביתה לחופשה קצרה גיליתי שאת החדר שלי תפסו עולים חדשים שלפני כמה ימים עשו עליה. אלו היו סבתא שלי בת ה-73 ובנזוגה.
כשסבתא הגיעה אלינו בכלל לא היו לי כישורים של 'להיות נכדה' ולא ידעתי איך נכדה אמורה להתנהג. כשהגעתי הביתה לחופשות של סוף השבוע חשבתי שעלי להיות מנומסת, לנשק אותה ולהתחבק. אבל היא לא הסתפקה בזה. היו לה הרבה שאלות. היא היתה שואלת ברוסית או ביידיש ואני עונה בעברית כשאמא באמצע מתרגמת. סבתא מאד התעניינה במה שאני עושה. מדי הצבא שלי מאד עניינו אותה.
4 חודשים בלבד היתה לי סבתא. יום אחד היא חלתה, וכמו שהגיעה ככה נעלמה.
אמא שלי נשארה אבלה וכואבת, מתנחמת באיחוד הקצר עם אמא שלה.

31.3.2018

ליל הסדר שלי


אני אוהבת את המנהג של ליל הסדר שבו כל המשפחה כולה מתכנסת ביחד לארוחת חג. למרות השעמום העולה מדפי ההגדה ומהסיפורים שאף אחד לא באמת מתעניין בהם, אני מתפעלת כל פעם מחדש מזה שמעשייה דמיונית, על יציאת מצרים בדרך של נס, מצליחה לכנס כל שנה המוני משפחות אל שולחן הסדר כדי לשמוע, כל פעם מחדש בנוסח שאינו משתנה, את אותו סיפור מופרך שאנחנו קוראים בהגדה של פסח.
ההתכנסות הזו כוללת כל מיני מנהגים שאנחנו חוזרים עליהם שנה אחר שנה באותה מתכונת בדיוק. המנהגים שהיו נהוגים בבית הורי חוזרים על עצמם באותה המתכונת בדיוק, בבית שלי ועכשיו גם אצל ילדי בכל פסח מחדש. בשבילי פסח מדגיש יותר מכל את זה שאנחנו חלק ממשפחה, שיש לנו שורשים והשורשים האלה שילכו ויצמחו, תמיד ישארו באותה מתכונת של זכרונות בית אבא.
העיקר בחג הזה הוא הסיפור שסביבו אנחנו מתכנסים לליל הסדר. אצלנו בבית זה היה אבא שלי שהיה עורך את הסדרים של ילדותי. אבא שלי שאיבד את כל משפחתו ונותר לבדו בעולם, הקים משפחה מחדש וכינס אותה סביב שולחן הסדר לקיים את הסדר במתכונת שזכר מבית אבא שלו. אבא שביום יום היה אדם נחבא אל הכלים בליל הסדר הפך פתאום לאיש אחר. בערב ליל ההסדר היה מתלבש בבגדי חג ויושב הדור בראש השולחן לנהל את הסדר המשפחתי. לכולנו היה ברור שזו לא עוד ארוחה משפחתית ושמשהו חשוב קורה כעת. משהו שקורה רק פעם בשנה.
אמא היתה מוציאה את ערימת ההגדות ששמרה מתחת לערימת המגבות ומחלקת שיהיה לכל אחד. את ההגדה המהודרת היתה נותנת לאבא ואנחנו קבלנו הגדות שחולקו בחינם יחד עם העיתון שהיינו קונים בחנות של סטופניצקי לפני החג. גם אנחנו היינו מתלבשים בבגדי חג שקנו לנו במיוחד לפסח, ובשעת ערב היינו מתכנסים מסביב לצלחת הפסח לשמוע את אבא מספר את סיפור יציאת מצרים ולטעום מהמאכלים שמסמלים את מנהגי החג.   
אין לנו עניין אמיתי בסיפורים המצויים בהגדה והוויכוחים המתנהלים מסביב לשולחן לא עוסקים בשאלה אם המצרים צדקו או לא צדקו בכך שהכבידו את ידם על היהודים ולא נתנו להם לצאת ממצרים. אנחנו מגיעים לשולחן המשותף הזה בליל הסדר כי זה מה ששמענו מההורים שלנו בדור הקודם וזה מה שנרצה להעביר לילדים שלנו והם יעבירו זאת לילדים שלהם ויספרו כי הדור הקודם סיפר להם וכן הלאה. וכן הלאה. זאת המורשת הסיפורית והיא משפיעה לא פחות והיא משמעותית וחשובה.
ליל הסדר כולל הרבה רגעים של קריאה ושמחה ושירה וגם אוכל טוב שטרחו עליו מיטב המבשלים במשפחה בטרם החג, אבל הוא כולל גם רגעי תזכורת חשובים שאנחנו, צאצאי הצאצאים של מי שיצא פעם ממצרים, יושבים מסביב לשולחן החג כל שנה מחדש כדי לציין את האירוע הזה, במנהגים שעוברים מדור לדור ושלמרות כל פלאי הטכנולוגיה והתקדמות שום דבר לא השתנה בהם.
ליל הסדר מזכיר לי מחדש שסוד הקסם הוא בפשטות. במשפחה המתאספת לחגוג ולשמוע יחד סיפור ולמשפחה הזו יש שורשים שמהם יצמחו פירות. שורשים עם משמעות.

24.2.2018

הסלט של יום שישי


בכל יום שישי כשהייתי חוזרת מבית הספר חיכתה לי המשימה הקבועה להכין לשבת סלט תפוחי אדמה שאצלנו בבית היה ידוע בשם סלט מיונז. אמא היתה מפנה את השולחן במרפסת הקטנה שליד המטבח ושם הייתה מכינה מראש את מה שצריך לסלט הזה שבלעדיו כנראה השבת לא הייתה נכנסת.

סלט תפוחי אדמה, או בשמו האקזוטי יותר, סלט רוסי, היה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. אני לא יכולה להיזכר בשום הזדמנות חגיגית שבה נפקד מקומו ממערך הסלטים הקבוע. במקרר שלנו הוא היה חלק בלתי נפרד מארוחות השבת וגם מהארוחות שאחרי השבת.

אמא היתה עושה את כל ההכנות לפני שהייתי מגיעה הביתה וברגע שדמותי היתה מפציעה בסוף הרחוב עם הילקוט היתה מתחילה לסדר את הכל בחוץ, את קרש החיתוך והסכינים והקולפן של הירקות והקערות של לפני ואחרי ואחר כך את מרכיבי הסלט. ראשון היה מגיע הסיר הגדול עם תפוחי האדמה והגזר שלא מזמן סיימו להתבשל. בסיר אחר היו הביצים הקשות ובקערות אחרות המתינו המלפפונים החמוצים וגרגרי אפונה לרגע שיגיע תורם. הסלק מבושל לא היה חבר קבוע בסלט, תלוי בעונה, אבל תמיד עמד בנפרד כדי שלא יצבע את שאר הירקות.

כל התערוכה הזו של הירקות היתה מקבלת את פני כששבתי מבית הספר. הבקשה שלי שאולי אפשר לנוח קצת לפני שאני מתחילה עם כל זה היתה נתקלת בתגובה כמעט אוטומטית, שאפשר לנוח גם אחרי שהסלט יהיה מוכן.

בלית ברירה הייתי מתיישבת על השרפרף הקטן שבקושי נכנס ברווח הצר שבין הארון לשולחן ומתחילה במלאכה. קודם צריך לקלף את תפוחי האדמה. אם במקרה באתי קצת יותר מוקדם מבית הספר, הם היו כל כך חמים מהבישול שבקושי יכולתי להחזיק אותם. לא יכולת לקרר אותם קצת יותר, הייתי שואלת את אמא והיא היתה אומרת שיותר מדי זה פוגע בטעם שלהם. מה כבר יכול לפגוע בטעם שלהם אם מקררים עוד קצת, חשבתי ביני לבין עצמי, אבל ידעתי שאין טעם להתווכח. היא תמיד תמצא את ההסבר המתאים כי כבר רצתה שהסלט יהיה מוכן. אחרי זה בא תור הגזר. הטענה שלי שלא צריך לקלף אם רחצו אותו כמו שצריך לפני הבישול, היתה נדחית על הסף. אמא התעקשה שאין דבר כזה וצריך לקלף. הקיר הקטן שחצץ בינינו לא הפריע לה להעיף מבט לכיווני, מידי פעם, כדי לראות שאני עושה כדבריה. 

כשכל הירקות היו מוכנים והביצים כבר מקולפות הייתי מתחילה במלאכת החיתוך. את לא חושבת שהקוביות גדולות מדי, היתה אמא אומרת תוך שהיא עומדת מאחורי ומתבוננת. זה לא גדול הייתי עונה ומיד מזיזה את הסכין קצת יותר ימינה לחרוץ עוד כמה פסים לאורך. אחרי תפוחי האדמה בא תור הגזר, הביצים והמלפפונים החמוצים שהפכו קוביות קוביות. לפעמים היה נוסף גם הסלק.

כל זה נאסף בקערה הירוקה הגדולה שבה אפשר היה לערבב הכל בקלות. לקראת סיום אמא היתה שופכת חצי צנצנת של מיונז, מוסיפה מלח ופלפל ומערבבת הכל בכף גדולה ששמרה במיוחד למלאכה הזו. באמצע היתה טועמת קצת, מתקנת את התיבול ורק כשהיתה מרוצה הסלט היה עובר לשכון במקרר עד לזמן הארוחה.

עכשיו צריך היה לפנות את כל הכלים ולשטוף אותם, לנקות את המרפסת ולסיים את שטיפת הרצפה לקראת שבת. רק אז אמא היתה נותנת לי סוף סוף ללכת לעיסוקי.

בדרך כלל לא היינו מצליחים לסיים את הסלט הזה בארוחות סוף השבוע והוא היה נגרר אתנו עוד כמה ימים לתוך השבוע הבא עד שבסוף היה מוצא את מקומו בפח. אבל, לא חלפו ימים רבים וכבר החלו להישמע במטבח ההכנות לסלט של סוף השבוע הבא.

6.2.2018

מסע ההלוויה של אבא

                                          Photo by Tim van der Wiel on Unsplash

להלוויה של אבא שלי הגעתי בטיסה ישירה מקנדה. שבועיים קודם, כשנפרדנו בשדה התעופה כשאנחנו בדרכנו לשנת השבתון, הוא היה במצב טוב ולא ניכר שעוד מעט כבר לא יהיה אתנו. כולנו שמחנו על הנסיעה אבל היינו עצובים להפרד. זו היתה הפעם הראשונה שנפרדנו מהמשפחה לתקופה כל כך ארוכה. אחרי שנסעתי הוא חלה ומצבו הדרדר במהירות רבה כל כך שאפילו לא הספקתי להגיע כדי להפרד ממנו. ככה יצא שהפרידה שלנו בשדה התעופה בעצם היתה פרידה הסופית, בלי שאף אחד מאיתנו באמת התכוון לזה.

שבועיים אחרי שעזבתי  מצאתי עצמי בטיסה ארוכה חזרה. ארוכה מתמיד. שתים עשרה שעות של מחשבות על אבא שלי שלא אפגוש עוד, על המציאות החדשה של כולנו. פעם ראשונה שאני חווה מוות של מישהו כל כך קרוב. אבא שלי. מה עם אמא שלי. מחשבות על מה שעבר עליהם כשהוא חלה. ממה מת. האם סבל. האם ידע שהוא הולך למות.

בחלוקה המשפחתית אני הייתי הבת של אבא שלי. הקרבה בינינו היתה מסוג מיוחד. בגלל שלא שלט היטב בכתיבה בעברית, הוא הפך אותי לעוזרת שלו. ביחד היינו מנסחים את החוזים שחתם עם אנשים, הוא היה אומר לי מה הוא רוצה שיהיה כתוב ואני מנסחת וכותבת יפה על נייר בכמה העתקים. הייתי כותבת לו מכתבים, מסדרת את הניירות בקלסרים הוא היה שולח אותי לכל מיני שליחויות, לשלם חשבונות בבנק, לשלוח מכתבים בדואר,  וככה זכיתי להתקרב אליו ולעולם שלו ולהיחשף למי שהיה. אז היה מספר לי על מה שהוא עושה כדי שאדע מה לכתוב אבל ביחסים שבתוך המשפחה מכונס בתוך עצמו, שתקן ולא נהג לספר על עצמו ועל מה שעבר עליו. גם אני לא ממש התעניינתי ואף פעם לא שאלתי אותו שאלות על הילדות שלו, לא ביקשתי שיספר לי על ההורים שלו. לא ידעתי שהיה בן יחיד ושהיו לו ארבע אחיות. שתיים מהן הספיקו להינשא ולהקים משפחה והשתיים האחרות עוד לא הספיקו. כל מה שאני יודעת על המשפחה של סבא וסבתא שלי, אספתי מדפי העד שהשאיר ביד ושם, מפגישות עם קרובים בודדים שנשארו, ומחקירות שעשיתי בארכיון הציוני ובספר הזיכרון לעיירה שלו.

הטיסה שלי נחתה בשתיים וארבעים דקות וההלוויה עמדה להתחיל בשעה שלוש. ציון שעבד באל על והיתה לו פרוטקציה במקומות המתאימים, סידר שיאספו אותי ישר מכבש המטוס כדי שאספיק להלוויה שהתעכבה רק בגללי. בית הקברות נמצא בסמוך לשדה התעופה וחשבתי שאספיק להגיע בזמן אבל להפתעתי לא נסענו ישירות לשם אלא הביתה.

הבית שעזבתי לפני שבועיים נראה אותו דבר. רק הגדר החיה שמקיפה את הבית נראתה פראית משהו. ראו עליה שלא ראתה מספרים כבר תקופה. גם הדשא צמח למידות שכבר חייבו שתעבור עליו המכסחת. נראה שכולם היו טרודים במחלתו הפתאומית של אבא ולא הספיקו. אמא חיבקה אותי קצרות ואמרה לי שאתכונן כי תכף כולם יגיעו אלינו לבית. מי? שאלתי, 'המכונית של חבר'ה קדישא עם הגופה של אבא'. היא הסבירה לי שהרב רוצה להתפלל לעילוי נשמתו ליד הבית שבו חי. משונה, אמרתי לעצמי, אולי בזמן שנעדרתי מהארץ השתנו סדרי הקבורה.

מהבית נסע הטנדר של חבר'ה קדישא לסבוב בעיירה, עוד עצירה לתפילה של הרב ליד בית הכנסת שבו אבא נהג להתפלל ובסוף הגענו לבית הקברות. גם שם לא חסך הרב בהספדים ובתפילות ובסוף הובלנו את אבא לקבר שכרו עבורו במקום טוב באמצע. לרגעים היה נדמה לי שאני משתתפת במסע הלוויה של הגביר של העיירה.

ביום הראשון לאבל פקדו את ביתנו מתפללים מבית הכנסת שבאו להקים מניין לעילוי נשמתו של אבא. כל היה גם ביום השני והשלישי. בערבו של היום הרביעי לא היה מניין וכל גם ביום החמישי עד סיום ימי השבעה. ביום השביעי כשנסענו לסיים את האבל ליד קברו של אבא עמדנו שם לבד. לא היה לנו מניין.

שאלתי את אמא לאן נעלמו הרב ומתפללי בית הכנסת. היא ספרה לי שאחרי התפילה ביום השלישי, הרב ביקש לדבר איתה וסיפר לה שאבא הבטיח לתת תרומה נכבדה לבית הכנסת לאחר מותו. אמא שאלה אותו במה המדובר, הוא אמר לה שמדובר בחשבון החסכון בבנק לאומי. הרב הוציא פתק מהכיס הפנימי של הז'קט שלו ונקב בסכום המדויק שהיה בחשבון החסכון. נשמתה מעצרה לרגע, היא לא ידעה דבר על ההבטחה של אבא לרב של בית הכנסת.

אחרי שהתעשתה, אמרה לו שתתן לו תשובה מחר בבוקר.

ביום הרביעי בבוקר נכנס הרב לביקור והיא הודיעה לו שהוא לא יראה אגורה אחת מהחסכון הזה. כתגובה הוא אמר שחסל סדר מניין ותפילות לעילוי נשמתו של אבא. אמא אמרה שכרגע היא בטוחה שלאבא זה לא ממש איכפת.

1.2.2018

ביקור בבית הַקְּבָרוֹת


אַבָּא פה כְּבָר מִזְּמַן
בשורָה השנייה קָרוֹב לִכְנִיסָה,
הוא בין הוותיקים.
אימא הצטרפה רק עכשיו.
היא ב'חדשים'.
בדרך ממנו אליה עוברים אצל סבתא חייקה,
שֶׁהִכַּרְתִּי בְּקֹשִׁי חצִי שָׁנָה,
ואצל דוֹדָה אִדִּית מיד אליהו,
ודוד וולודיה הָרוֹקֵחַ,
ואצל הַשְּׁכֵנִים מֵרְחוֹב אנילביץ' ומקרן קיימת.
והִנֵּה טוּבְיָה מַחֲנות הַנַּעֲלַיִם,
ובלה שֶׁאִתָּהּ נָסַעַתְּ לַיָּם,
ולולה וסטלה ורחל הספרית,
וְעוֹד שמות.
הַמָּקוֹם הַזֶּה הוּא כְּמוֹ ספר זיכרונות.

כל ערב כיפור אֲנַחְנוּ בָּאִים לְבַקֵּר,
וּפוֹגְשִׁים אֶת הַנֶּכְדָּה שֶׁל טוּבְיָה,
והַבָּנִים שֶׁל לולה,
והחברים מבית הספר,
והַבַּת שֶׁל הַשָּׁכֵן מֵהרְחוֹב למעלה,
ואֶת טוֹנִי מֵהַבַּיִת שֶׁמִּמּוּל.
ועוֹד פְּגִישׁוֹת מִשְּׂמָחוֹת,
יַחַד עִם תַּרְנְגוֹל כַּפָּרוֹת.

(אמא נפטרה ב-2006)
נכתב ב-2010

שוב פסח

חמש בבוקר אני ערה במיטה פסח מתקרב. צפים אצלי הימים של ההלם והבור השחור שאליו נפלתי. אז לא ידעתי כלום. מהמקום ההוא החלטתי שנחגוג פסח אח...